המדף הז'אנרי: סיפורה של זואי – ג'ון סקאלזי (מלחמת האדם הזקן #4)
ג'ון סקאלזי הוא אולי סופר המד"ב המצליח ביותר של המילניום הנוכחי.
מלחמת האדם הזקן שלו נבחר לספר המד"ב הטוב ביותר של המילניום בסקר של לוקוס, הבלוג שלו כל כך פופולרי שהוא הפסיק להמליץ על ספרים מתוך חשש להשפעה חזקה מדי – וחוץ מזה, הוא מככב במפגש הבא של מועדון הקריאה של הבלוג.
סקאלזי ידוע בשלושה אלמנטים. דיאלוגים שנונים. קטעי אקשן נהדרים (נה-ד-רים!). טוויסטים ורגעי שיא הוליוודיים.
ברומנטיקה ודמויות נשיות אמינות סקאלזי דווקא לא ידוע. בטח לא טינאייג'ריות מתוסבכות. לכן, כשהוא בא לכתוב ספר לנוער על טינאייג'רית בחלל ומשולשי אהבה, זה יוצא… יבש.
Meh אפילו לא מתחיל לתאר את היובש שיש שם.
הסיפור של זואי מתחיל בעולם האמיתי, שלנו. לאחר שהוציא את ההתיישבות האחרונה, הספר הקודם בסדרה, קיבל סקאלזי שורת תלונות מהקוראים. הם טענו שיש לו כמה חורים בעלילה. כמה נקודות לא ברורות שנראות כמו דאוס אקס מכינה.
אז סקאלזי ישב וחשב. הנקודות הללו היו מאד ברורות לו – והוא הטווה אותן בתרשים הספר שלו. אבל למען הקיצור וזרימת הסיפור, לא העלה אותן לגירסה הסופית של הספר. הוא שכח שהקורא לא יודע מה עובר בראש הסופר.
כדי לתקן את זה לקח סקאלזי את אחת הדמויות המוזנחת בהתיישבות האחרונה: זואי בוטין-פרי. הבת המאומצת של ג'ון וג'יין פרי, ומספר את הסיפור שלה. זה אותו הסיפור בדיוק של הספר הקודם – רק מנקודת מבט אחרת.
עכשיו, יש אנשים מוכשרים שמסוגלים לכתוב סיפור מקביל בצורה מוצלחת. טוענים שאס"ק עשה את זה בהצל של אנדר (שלא קראתי). אבל זה קשה. מאד קשה. בעיקר לסופר שעיקר כוחו הוא בהברקות עלילה.
לכן העלילה, חוץ מכמה עמודים בסוף, פשוט משעממת. קטעי האקשן הידועים של סקאלזי מוחלפים בחילופי נאומים קיטשיים על הרוח האנושית (כאילו יאללה, הבנו, אנחנו הכי טובים יותר מכל מליון הגזעים החייזרים שאי פעם ראינו. זה יותר גרוע מ'אמריקה מספר אחת!' או 'אנחנו העם הנבחר!').
הדיאלוגים השנונים בין הדמויות קצת מרודדים. בכל זאת, אלו טינאייג'רים והם לא מתוחכמים כמו בוגרים. אז יוצא דוסון קריק מוחלש.
ורומנטיקה? הרי חייבים רומנטיקה בסיפור נוער שהגיבורה שלו היא נערה, נכון? אז יש רומנטיקה, והיא קיטשית להחריד. זוגות צעירים הכי סטנדרטיים שיש. מה קרה לעניין ה – diversity שכל כך חם בשנים האחרונות?
יש לספר גם נקודות טובות. מחד, הוא זורם. כי סקאלזי יודע לכתוב. יש לו גם כמה רעיונות מעניינים. למשל, מד"ב מוזיקלי. טינאייג'רים מתחברים בעזרת מוזיקה.
זה הספר הכי חלש של סקאלזי שקראתי עד עכשיו, ולמרות זאת, אני שמח עליו. סופר לא צריך לקפוא על השמרים, ולהמשיך לכתוב עוד מאותו אקשן-חלל שהוא כתב עד עכשיו. סופר צריך לנסות ולהתפתח.
לפעמים יצאו מזה יצירות גדולות (חולצות אדומות), ולפעמים ספרי מד"ב רומנטיים לנוער דלוחים. אבל לא נורא, מי שלא מנסה לא טועה.
נ.ב. הטכנולוגיה בעולם של סקאלזי לא התפתחה מאז מלחמת העולם הזקן. ה – PDA, שהיה אז מאד מתוחכם, נראה כיום כמו סמארטפון מיושן. זה בעיה שספר שיצא ב – 2009 מציג מד"ב שנראה כבר מיושן.
[סיפורה של זואי – ג'ון סקלאזי (אמזון
אני בדיוק באמצע The Last Colony שעושה רושם חלש לעומת שני הקודמים.
תודה שחסכת לי את הסיפור של זואי!
תעשה טובה ותפרסם משהו גם על החמישי בבוא העת 🙂
דווקא המושבה האחרונה (ההתנחלות האחרונה?) הלהיב אותי. ממש עפתי עליו. אז אולי לא כדאי לך לקחת טיפים ממני: )
קראתי את Last Colony רק בקיץ שעבר (למרות שיושב על המדף כבר כמעט עשור),
גם כי אמרו לי שהוא יותר חלש. סה"כ היה מעניין ומתוחכם אז לא סבלתי.
את הסיפור של זואי לא קראתי כי הבנתי שזה POV שלה על הסיפור.
חסכת לי.
מחכה להזדמנות לקרוא את Human Division. שמעתי את שני הסיפורים הראשונים כששוחררו
בפורמט אפיזודי ואז העמסתי את הספר המלא על הקינדל מתישהו.