דמיינו לכם רגע חמור, צמא ורעב במידה שווה עומד במרכז החצר, מימינו חבילת מספוא, משמאלו שוקת מים.
החמור עומד שם ולא יודע מה להחליט. המים יכולים לפתור את בעיית הצמא, אבל מה יהיה עם הרעב? הוא יכול כמובן לבחור במספוא, אבל איך הוא יתגבר על הצמא?
לפי המשל המפורסם הזה, חמורו של בורידן, אם יפעל החמור רציונלית, פשוט יעמוד שם בלי יכולת להכריע לאיזה צד ללכת, ובמוקדם או במאוחר, ימות.
גיל שלושים וקצת, אמר לי פעם חבר, הוא הגיל שבו המשל הזה מקבל ממשות בחיים. פתאום אדם מכיר את עצמו, פתאום הוא רוצה להספיק הכל, פתאום הזמן מוגבל והוא יודע כמה רחוק הוא יכול להתקדם.
אני רעב לכתיבה, צמא לשבת וללמוד לעומק נושאים שמעניינים אותי, קיים בי רצון לכתוב לעצמי כל מיני אפליקציות קטנות שמעניינות אותי, ואפילו החשק לחזור לצייר הופיע ולא מרפה.
איך אני מתמודד עם כל הרצונות? איך אפשר להתמודד עם הגיל הזה שבו כבר ברור לי מהם הכשרונות שלי מצד אחד ומצד שני אני מבין שהגיע הזמן לממש אותם כי הזמן לא עומד?
לרוב, כמו החמור של בורידן אני עומד ולא יודע מה להחליט.
ובינתיים… גולל עוד קצת את הפיד, קורא עוד מאמר חדשות מיותר או משחק בפלאפון בביזבוז זמן מוחלט.
אבל הבלוג הזה נועד להיות השינוי. אני מתחיל לכתוב ומצפה לראות לאן המסע הזה יקח אותי.