מדי פעם מישהו מחמיא לי מחמאה כזו שנצרבת אצלי. לפעמים אני מרגיש שמחמאה כזו יכולה כמעט לעצב לי את ההתנהגות, כאילו לא חשבתי שהמחמאה הזו נכונה, אבל אם כבר קיבלתי אותה, אני צריך להצדיק את נתינתה.
בשבוע שעבר ישבתי לארוחת צהרים בנושא פונטים. (יש איזה פרויקט מעניין שבטח עוד אכתוב עליו בהמשך שקשור לנושא ולכן ישבתי לאכול עם מישהי שמבינה בנושא). השיחה התגלגלה לקריירה שלי, תובנות שלי על ניהול והפגישה שהייתה לי בבית המשפט. "אתה אדם מלא סיפורים" היא אמרה לי וידעתי שקיבלתי את אחת מהמחמאות האלו.
תמיד אהבתי לספר סיפורים. לראות את המבטים של המאזינים, לעשות הפסקה דרמטית המקום הנכון ולהשחיל בדיחה. ההנאה מהסיפור גם גרמה לעובדה שלמדתי לספר סיפורים טוב יותר, מדויק יותר ומהנה יותר. אבל לא פעם אני מתקשה להוריד את הסיפורים מהמחשבה והפה אל הדף. בזמן אמת, עם כוס קפה ביד, לרגע וחצי של הפסקה במטבחון, הסיפור זורם החוצה בקלות רבה יותר.
מאז שהתחלתי ללמוד כתיבה, נראה שהכל סובב סביב הסיפור. מאמרי דיעה נכתבים כסיפור, מאמר מקצועי צריך להכיל אנקדוטה מהחיים.
פעם ישבנו בארוחת צהרים וסיפרנו סיפורים, פשוט ככה. כמו מדורת שבט סביב הצי'ף. סיפרנו על העבר, סיפרנו על החיים ופשוט חשבנו לעצמנו שאולי הגיע הזמן להכניס קצת יותר סיפורים לחיים שלנו. לספר סיפור לשם הסיפור.
אולי גם הגיע הזמן שלי לנצל את הבלוג הזה לספר קצת סיפורים.