אני מוצא את עצמי קצת מתאמץ לכתוב לאחרונה. זה לא שאין לי נושאים לכתוב עליהם, וגם לא נראה לי שהכתיבה שלי גרועה, אבל אני מזהה תהליך שחוזר על עצמו בכל פעם שאני ניגש לכתוב.
אני מסתכל על הדף (טוב, על המסך, אל תהיו קטנוניים) וחושב על שורת פתיחה. כזו שתמשוך את העין, שתעורר את הסקרנות. אני מנסח אחת כזו, ומחליף אותה מיד באחרת. מנסה עוד שני ניסוחים לפני שאני פונה אל המחשב בחיפוש אחרי קורס או ספר שיפתור לי את הבעיה האמיתית שאני נתקל בה, שילמד אותי לכתוב.
אני יודע ששיוף היכולות, בכל תחום, תלוי באימון. אני מתאמן המון בכתיבת קוד למשל. ובאופן לא מודע, כל ארוחת צהרים שלי היא אימון ביחסי אנוש. יש תחומים שאני מתאמן בהם באופן טבעי. אני פשוט חי את החיים והם משתפרים מאליהם. אבל איך מתאמנים בתחום שלא היה חלק מהחיים שלי עד לאחרונה? איך משתפרים בתחום חדש לחלוטין שהייתי רוצה להכניס לחיים?
הנטיה הטבעית שלי היא ללכת ללמוד. לחפש את הספר המדויק שיחסוך לי את כאבי הגדילה. למצוא את הקורס שיכניס אותי למים בעדינות.
בשום תחום שרציתי ללמוד עוד לא מצאתי אותו, אבל האשליה שהוא קיים עדיין מפעמת.
לאחרונה התקנתי אפליקציה של רשימת משימות. פשוטה, אבל כזו שמאפשרת משימות חוזרות. אני מנסה להכניס את ההרגלים שלי למסגרת. לכתוב, לקרוא, ולהתאמן בתחומים שחשובים לי, אבל תמיד מקבלים עדיפות שניה. אני אמנם אני מצליח לעמוד בהרגלים החדשים יותר משציפיתי, אבל עדיין מוצא את עצמי מאוכזב ביום בו לא הצלחתי להשלים את כל המשימות שקיוויתי להספיק.
לפעמים ברגע של התגברות פנימית, אני מוצא את הכוחות לשבת ולכתוב, לשבור פעם אחת את תחושת אי הנוחות הזו. אולי אם אצליח לעשות את זה מספיק פעמים ברצף, אצליח להשתפר.