חרשתא הוא אחד מספרי הפנטזיה הישראליים המדוברים ביותר של השנים האחרונות. הוא מתרחש בישראל מעורבבת עם עולם מיתולוגיה יהודית – וזה מדהים, כי יהודית קגן שכתבה אותו היא מומחית לנושא. אהבתי את הספר למרות הבוסריות שלו. יש לי תקווה שהוא סנונית שתתפתח לזא'נר פנטזיה יהודית ייחודי ובוגר בעתיד.

הספר החדש מאת מחבר סדרת ההיררכיה הסופר פופולרית הוא מותחן סייברפאנק עם טונה אקשן וקצב גבוה. אבל הוא גם אוסף כל קלישאות הז'אנר עם מעט מאד להוסיף עליו, ובלי ערך מוסף או משקל רגשי קשה להמליץ עליו.

הספר השלישי בעלילות אנה ודין טוב באותה המידה של שני הספרים הקודמים בסדרה, אולי אפילו קצת יותר. היות והספר הראשון זכה בהוגו והשני היה מועמד להוגו, מדובר במחמאה ענקית. סדרה שממשיכה להעניק הרבה חדווה לאוהבי הז'אנר.

עוד יומיים, ב-30 באוגוסט, יוענק פרס ההוגו ב-Worldcon. מועמדים השנה שישה ספרים לקטגורית הרומן בהוגו. קראתי 4 ורבע ספרים מתוכם. הפוסט מרכז את דעותי על כל המועמדים, רגע לפני הענקת הפרס.

טרילוגיית האלף האפל היא מנכסי הצאן והברזל של ספרות הפנטזיה. ספרי קאלט עם מעריצים אדוקים. ספרים שהשפיעו על הז'אנר בכך ששמו ברקע חברה אפלה ודמויות אכזריות. אבל הם גם ספרי מבוכים ודרקונים משנות ה-90: הם פשטניים מדי לקורא מבוגר ומנוסה כמוני. רציתי לאהוב את הספר, אבל זה לא קרה.

ניימן תמים אחד התחיל  לקרוא את The Incandescent בלי לדעת עליו כלום, וגילה את אחד מספרי הפנטזיה הטובים של השנה. סיפור פנימית קסמים בריטי מנקודת מבטה של מורה אחת רצינית ועייפה מאד. מלא אקשן ומקסים,

הספר Songs of the Dead היה צריך להיות אחד ההימורים הכי בטוחים שיש. ספר חדש של ברנדון סנדרסון, אחד מסופרי הפנטזיה הפוריים והפופולריים בעולם, מבטיח לכל הפחות חווית קריאה קולחת וכתיבה מהוקצעת. המציאות הייתה קצת שונה. פוסט אורח של ארז רונן.

הביקורת על האוגדן השני, מתוך שלושה, בסדרת הפנטזיה השאפתנית והמרשימה של מייקל ג'יי סאליבן. אני כבר מזמן פאנבוי ומתכוון לקרוא את 23 הספרים שלו. בביקורת, במקום לנבור יותר מדי בעלילת אמצע הסיפור, מדברים על שיטת הכתיבה הייחודית של סאליבן ומה הופך את הסדרה למוצלחת.

קטאבסיס הוא 550 עמודים של אלגוריה על לימודים לתואר מתקדם. הוא ספר מקורי, שנון, ידען וכתוב מעולה. הוא גם ארוך מדי בשביל אלגוריה, ולעיתים מרגיש כמו שחצנות של הסופרת שמנסה להראות את היקף הידע שלה. מומלץ מאד לאקדמאים, לא בטוח אם אחרים יהנו.

למרות ש-Black Box of Doom היה מועמד לפרס המד"ב של גודרידס, הוא לא מדע בדיוני בשום צורה. מדובר ספק במותחן טכנולוגי ספק ספר סאטירה על מדיה חברתית. הוא חביב למדי, מצחיק לעיתים, אבל לצערי לא מצטיין בשום אלמנט.

פרס גפן הוא פרס לספרות עברית ספקולטיבית, כלומר, מד"ב ופנטזיה. לא מזמן הוכרזו המועמדים של 2026 במד"ב, פנטזיה, ספרי נוער, ספרי מקור וסיפורי מקור קצרים. כרמי כרמי, המומחה הכי גדול לפרס גפן שאני מכיר, כתב פוסט אורח על המועמדים וגם ניבא תחזיות אמיצות על הזוכים.

קשה לכתוב ספר שהוא גם תעלומת רצח בחדר סגור וגם מערבון מוזר עם רוח גותית מקברית סטייל אלן פו. אבל מורגן סטנג עמד במשימה, וכתב ספר פנטזיה בלשי קצר, מהודק ומצויין.

לפני כמה שנים הוציאה פונדה לי את טרילוגיית Green Bone, שמתחילה בספר המצוין Jade City. זאת הייתה אחת מטרילוגיות הפנטזיה הטובות שקראתי אי פעם. ארבע שנים מאוחר יותר חוזרה פונדה לי עם ספר חדש. למרבה הפלא הפעם הז'אנר הוא מדע בדיוני, אבל איכות הכתיבה עדיין מצויינת.

הספר Theft of Swords מאגד את שני הספרים הראשונים מתוך 23 בסדרת פנטזיה קלאסית אפית. מדובר בבונבוניירה של ספר לחובבי ספרות הפנטזיה הקלאסית, עם דרקונים, קוסמים, אלפים והרפתקאות.

אחרי שלושה ספרים ויותר מ-3,000 עמודים אני מרים דגל לבן מול סדרת גנזך אורות הסער.

"מלומדת העורב" משלב שני תת-ז'אנרים ממכרים: תעלומת רצח בלשי וטורניר קיצוני בין הדמויות (כמו במשחקי רעב, מרד אדום או אינספור סרטי אנימה). זה אולי הספר אהוב הקהל ב-2025, ספר מצוין – רק יש לי חשש קל שההמשכים לא יעמדו בסף שהציב.

הספר Death of the Author הוא אחד המדוברים ב-2025 של אחת הסופרות המדוברות בעשור הנוכחי. רק שאני כנראה לא קהל היעד שלו, והביקורת יצאה די שלילית.

סיכום הספרים הטובים, רעים, מוזרים, מצחיקים ונו, סתם נחמדים, שקראתי במהלך 2025. מסורת שאנחנו מקיימים באדיקות מאז 2010.