מברלין ל.. איפושהו(12): במנהרות אגם קומו. בשיפולי לקו. סיום

הדרך מהבית של הזוג האיטלקי ללאגו דה קומו מפחידה. הרכיבה מתנהלת ברשת מנהרות, אורך כל אחת בין חצי קילומטר לשניים. מקומות חשוכים וצרים, בהן מכוניות שורקות סביבך בחוסר התחשבות ניכר. כשלא מטיילים במנהרות, הדיווש מתבצע על צלע הר. יש רוח פרצים עזה, והנסיעה קשה כמעט כמו הטיפוסים באלפים. חבשתי קסדה, הדלקתי פנס – ועדיין הרגשתי מתח תמידי של סכנה. אבל הנוף מהמם. בניגוד להרים השוויצרים, הגבעות האיטלקיות מיושבות בצפיפות. עיירות וערים על צלע הר הן מראה מרענן ומשכר.

התחמקתי מהכביש המהיר ואילתרתי עם דרכים צדדיות. פגשתי זוג צרפתי והצטרפתי אליהם לחלק מהדרך. תיכננתי להגיע ללקו (Lecco) מוקדם ולנסות לסדר שם את המשך הטיול – אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד – ועשרה קילומטרים מלקו נשבר שוב המנשא. ניגשתי למוסך מכוניות באיזור ושאלתי אם הוא יכול להלחים את זה. אבל זה היה מוסך קטן, והבחור שהיה שם היה סתם מזכיר ולא עובד. הוא התקשר לחנות אופניים מקומית, בדק שהם פתוחים ושלח אותי לשם. הם הציעו להתקין מנשא חדש בעשרים יורו, ואפילו להגיש קפה ולארח חברה בזמן ההמתנה. הסכמתי. החליפו. בשלוש ומשהו יצאתי לדרך שוב.

בחמש, בלקו, גיליתי שהמלונות עולים הון. הכי זול הציע חדר ב – 60 יורו ללילה, ובלית ברירה שכרתי בו חדר. אכלתי פיצה ודיברתי ארוכות עם פקידת הקבלה, ששמחה ללמד אותי איטלקית (כבר יומיים שעסקתי בזמני החופשי בתירגום ספר ילדים איטלקי לעברית בעזרת מילון). בבוקר שאחרי היא השוויצה למנהלת ש'הוא לומד איטלקית'. שתיתי קפה ומאפה איטלקים בלקו – עיר נהדרת אגב – ויצאתי לדרך. מצויד בכמה חטיפים שקניתי בסופר המקומי.

[פיצה אמיתית. אדירה!!!]

ב – 11 בבוקר שמעתי צליל מוכר. 'קחאאק!, קחאאק!'. הבטתי. הברזל שבגלגל נשבר\יצא מהמקום ונתקע בשרשרת. התחלתי לשאול אנשים איפה יש חנות אופניים באיזור. לא יודעים. תפסתי כמה רוכבים שהסבירו שיש אחת כמה וכמה קילומטרים משם. קיבלתי הוראות הגעה מעורפלות, הלכתי, התעייפתי, מצאתי פיסת דשא, ישבתי ואכלתי. כדי להירגע. חצי חבילת עוגיות איטלקיות חיסלתי בעודי חושב. האופניים עלו 300 ש"ח, ומחיר הטיפול בטח יעלה על השווי שלהם. נמאסה גם רכיבה. ההרגשה באיטליה בודדת מאד היות ואיני דובר את השפה – והרגשתי פחות נוח. וגם שרירי הרגליים דאבו אימים. ראיתי הכוונה לתחנת רכבת – ובהחלטה ספונטנית השלכתי את האופניים בשולי הדרך (אחרי שפירקתי מהם מה שאפשר לפרק) וניגשתי, עם שני תיקי מנשא ענקיים, אחד בכל יד, לתחנה. מהר מהר לפני שאספיק להתחרט. קניתי כרטיס רכבת למילאן, שנמצאת פחות מ -50 קילומטר משם. והתחלתי להגות בהמשך.

הרגשתי שצברתי מספיק חוויות לקיץ אחד. אני בדרכים מאז ה – 12 ביולי וזה מתחיל לעייף. רציתי לנוח, אבל הבנתי שבברצלונה יהיו כמה ימים מתישים עד שאמצא פינה משלי לעבוד בה. פתאום שקלתי את ישראל. מקום בו לא שהיתי לתקופה של יותר משבועיים בשנתיים האחרונות. למה לא לנוח בישראל? לשבת ולעסוק בבית במה שבא לי? הייתי מתוסכל מאד וסבלתי מטירוף זמני. שאלתי אנשים איך מגיעים ממילאנו לשדה התעופה. חשבתי לגשת לשם, לקנות כרטיס טיסה על המקום, ולהגיע לתל אביב הלילה. אחרי זה הבנתי שזה טיפשי – ואם אני כבר פה אז אולי כדאי לראות קצת את מילאנו. דיברתי עם כמה אנשים, ומצאתי מלון עם אינטרנט לשהות בו. מצאתי גם מישהו שהסכים להשכיר לי חדר לחודש – והבטחתי להחזיר לו תשובה תוך כמה שעות.

[הדומו. הקתדלה במילאנו. מבנה גותי מוקפד. כמות הפרטים שם מהממת. לקח להם עשרות שנים לבנות אותה]

ניגשתי לאינטרנט. היה כרטיס טיסה זול לת"א ביום שאחרי (116 יורו, ישראייר). דיברתי עם חברים והמשפחה, הסתובבתי במילאנו. עיר אופנתית להחריד. לא  הרגשתי בה נוח במיוחד והגעתי למסקנה שהדבר היחיד שיפה פה זה האוכל והקתדרלה (דומו) המדהימה במרכז. שוב – לפני שאתחרט – רצתי והזמנתי כרטיס טיסה לת"א. הודעתי לבחור עם החדר שאני מעריך את ההצעה אבל אאלץ לסרב. הסתובבתי, ישנתי, קמתי מוקדם ו – אהמ – אני פה. בת"א. בחודש הקרוב. עם חופשה אמיתית עד הראשון באוקטובר, ואז שבועיים עבודה שאעשה בטח מבתי קפה.

כך שצפו להרבה פוסטים על ישראל. כיף להיות פה. אפילו אם זה ביקור ספונטני.