החגיגה של בבט: במקום הכי חמים בתל אביב

כל ביקור צריך לסיים איפושהו, ואת הביקור שלי בישראל סיימתי בבבט. גם בגלל שהמקום המקורי בי-ם (פיסת מיתולוגיה ישראלית אוטנטית) היה (ולא עוד – כי כבר יש בת"א) מקום עליה לרגל עבורי, גם בגלל שכבר מדצמבר אני זומם עליו – אפילו גם כי מקומות נסתרים שפתוחים 4 שעות ביום הם הכי כוס הקפה ואפל בלגי שלי בעולם – ובעיקר בגלל שהוא נמצא כמה רחובות לידי. מהמוצדק שבביקורים.


[התמונה לא שלי, לא מבבט ובכלל לא מהארץ. למה? כי שכחתי, כמו תמיד, לקחת מצלמה. CC מפה, לפחות זה מה שמנוע החיפוש של פליקר טוען..]

החגיגה של בבט, כפי שהוזכר קודם, היא כבר זמן רב, במונחים ישראליים, מקום עליה לרגל בירושלים. אגדות רבות נקשרו בואפלים הבלגיים של המקום, ובעיקר בפדנטיות המוקפדת של מי שאחראית עליהן: נילי מירון. אמרו שהכל אצלה צריך להיות מדויק, טיפ-טופ, עד הסוף. מהוניל הספציפי שמיובא במיוחד לארץ, ועד הכמויות הסופר-דופר מדויקות שכל עובד ועובד חייב לדעת. לא קל להיות עובד במקום. כיף להיות לקוח. המקום בירושלים גם מצטיין בעיצוב, אהמ, ירושלמי כזה. קטן, חמים, נעים – ומקסים. אח. רק כתיבת הפיסקה גורמת לי להתגעגע אליו.

אז – מתישהו השנה נפתח סניף בבט בת"א. זה קרה ברחוב קטן מהעבר הלא נכון של איילון, ופתוח בינתיים בשעות-לא-שעות מוזרות ביותר: 21:00-1:00 בלילה. למעשה, המקום מוסתר כה טוב עד כדי שכשהגעתי בשעת יום לחפש אותו, הייתי בטוח שבידי הכתובת הלא נכונה. אבל דפיקה על הדלת, ושיחה קצרה עם נילי, שבדיוק סידרה שם משהו, הבהירה לי את טעותי.

בשלישי בערב, 21:30 בערך, היה המקום מלא כמעט לגמרי. מצד אחד זה מרשים, כי צריך לנווט לשכונה במיוחד כדי לבקר בו. מצד שני – כמו הסניף הירושלמי, גם אחיו התל אביבי לא גדול מדי. אתם יודעים, שומרים על האינטימיות. יש בר בצורת ח', ויש כמה שולחנות דיינר כאלה לזוגות. ההבדל הכי גדול בין שני הסניפים, אגב, הוא בעיצוב: בעוד שזה הירושלמי נראה משומש, אהוב, ביתי. אחיו התל אביבי נראה, עדיין, חדש. משופץ. כזה שעוד טרם נאהב ע"י הלקוחות לאורך שנים. אבל זה יגיע עם הזמן.

לקחנו ואפל בלגי אחד לשניים, עם רוטב וניל-שוקולד, ושני כוסות שוקו אמיתי. ואל תתעלמו מהמילה 'אמיתי' בקלות ראש: כי השוקו של בבט הוא באמת סמיך ואמיתי, והקשר בינו לבין רוב השוקו שמוגש בארץ מקרי לחלוטין. הואפל היה, כמובן, בעל טעם גן עדן. הואפל היחיד היותר טוב שאכלתי אי פעם שייך לסבתא של השותף הבלגי שלי לשעבר, אבל איתה לא מתחרים. השוקו עזר לואפל לרדת בקלות, והיות שזמני היה קצר – בכל זאת – היה זה לילה לפני טיסה לברלין, עזבנו די מהר. אבל אם היה לי יותר זמן, הייתי מעדיף לבוא לשם לביקור איטי. לאכול לאט. לשתות לאט. לעצור, לחשוב ולדבר בניחותא. בשביל הדברים האלה החגיגה של בבט מושלם.

עכשיו שרק יוסיפו שם אינטרנט אלחוטי והביקורים שלי בארץ יהיו בכלל מושלמים :]

[החגיגה של בבט, חפץ חיים 8 תל אביב. 21:00-1:00, א'-ה']

18 thoughts on “החגיגה של בבט: במקום הכי חמים בתל אביב”

  1. מזכיר לי את הסיפור: "האיש שהזיז את הכותל המערבי", מתוך "אושר" של עוזי וייל. לא רק (כמעט) כל מי שהכרתי מירושלים עבר לת"א גם המקומות עוברים.. כבר כמעט ואין את מי לבקר בירושלים כשאני באה לראות הורים. אולי לא עד כדי כך..
    אני זוכרת את החגיגה של בבט לפני 14 שנה, בבודק'ה פיצפון במושבה הגרמנית, שגורם למיקום הנוכחי (בירושלים) להראות ע נ ק… בלי עובדים, רק נילי וסביבה אנחנו, באים כמעט כל לילה לאכול וואפל, לשתות משהו, לדבר ולהסתכל. החויות הראשונות של "לצאת" בגיל 14 היו משם. כמובן היו שם ילדים בני 16 -17 או אפילו 18 שגרמו לצפיפות הזאת להיות יותר מרגשת. שלב אחד לפני כיכר ציון בהתבגרות ירושלמית של שנות ה-90. שלב תמים יותר, עדיין וואפל בלגי ושוקו [אמיתי].

  2. אפשר לעשות פוסט מההודעה שלך? :] היא מקסימה ביותר. וזה נכון, כל מי שאני מכיר (כמעט) עובר לת"א, וזה יוצר מיעוט אופציות ביקור בירושלים. אבל אולי זה בגלל שאני מכיר אוכלוסיה מאד ספציפית, שהעיר ת"א תפורה עליה.

    אגב – שכחתי לאמר שנילי הייתה בבית קפה כל הזמן, והכינה את הואפלים בעצמה. זה בונוס די גדול, לא?

  4. איזה קטע: באתי לכתוב תגובה בנוסח פחחח-הצעירים-שמכירים-רק-את-המקום-הנוכחי-בירושליים-ולא-את-המקורי, אבל חדשה פה השיגה אותי.
    אגב: נילי עדיין מחלקת דפים עם חידות או שזה נגמר עם ההתקרבות למיינסטרים?

  5. עכברוש – פסימי? ממורמר? אתה? או שלא הבנתי את טון ההודעה? בכל מקרה, זה אחלה מקום. כדאי לך לבדוק אם טרם היית שם. מה איכפת לך מה אחרים עושים? כרגע נחמד שם.

    פול – כן כן. צעירים. מה לעשות. לא כולנו הסתובבנו בירושלים עוד לפני שהיא אוחדה :] לאיודע אם היא מחלקת או לא, אבל בחצי שעה שהייתי שם היא לא חילקה. דווקא נשמע אחלה מנהג..

  6. קטעים, אני גרה כעת זמנית בלבד לא רחוק מהסניף התל אביבי ושקלתי ביום שלישי באותה שעה לחפש את המקום הנסתר, אבל איכשהו זה לא יצא.

    הסניף הירושלמי חמוד לאללה. הרבה יותר קטן משדמיינתי אותו.

  10. צעיר, עוד לא התחלתי להתנסטלג. חכה תראה מה יקרה כשתבקר את סלואו משה בתל-אביב.

    ואכן החידות היו אחלה. לפעמים אפילו קשות פחד.

  11. הייתי בסלואו משה גם הת"א וגם הירושלמי. האמת היא שהגענו לשם בטעות שקשורה לקורס צבאי, זמן חופשי במדרחוב תוך כדי איסור מוחלט להיכנס לפאבים, ונסיון למצוא פאב שבו אין סיכוי שקצין טועה יגיע אליו.

    רואה, הרגע חווית רגע של נוסטלגיה :]

    כמה זמן זה הירושלמי קיים עדיין? הוא עדיין בחיים?

  12. ברור שהסלואו עדיין קיים בירושלים. עדיין תמצא שם את משה מחבק כמה נערות ומחלק צ'ייסרים, וקהל מעורב מכל הטוב של נחלאות, סטודנטים, רוחניקים, דוסים ותמהוניים מכל המינים ובכל הגילאים. פנינה אמיתית.
    (אוקי אולי לא כזה ברור, לא הייתי שם איזה 3 חודשים, אבל קשה לי להאמין שמשהו השתנה…)

    לשאלתך לדעתי משה פתח אותו ב-99 או 98.

  14. לצערי כבר שנים אני לא גר בירושליים, אבל משה עדיין שם.
    את המקום הוא אכן פתח קצת לפני 2000.

    הוא טוען שהפרוייקט הבא הוא סניף במנהטן. הוא כל-כך מסטול שנראה לי שיש סיכוי לא רע שזה יקרה.

Comments are closed.