ניימן בסמטאות

ישבנו בכיכר השוק, אני ועוד אחת. הוא הופיע לידינו, החליט שאנחנו מעניינים. זרק את האופניים ליד הספסל, הוציא שתי קורונות מהתיק והתיישב.

יש לו שם מיוחד שלא הצלחתי לקלוט. הוא הציע לשנינו סיגריות. היא לקחה ואני לא. אוטומטית הוא החליט שאני ילד טוב, לא מעשן, לא שותה ולא עושה סקס (הרוב שקר כמובן. אני שותה המון). הרצאה של עשר דקות על איך ליהנות מהחיים הייתה הדבר הבא. הוא שילב בתוכה שיטות להכנת ג'וינטים, פילוסופית סיגריות מתוחכמת (בוירג'יניה עושים את זה הכי טוב) ואת ההבנה הנצחית שקורונה זו הבירה הטובה בעולם. לא היה לי העוז לאמר לו שזה סתם משקה בטעם בירה, אני שונא לשבור לאנשים את הלב.

במבט ראשון הוא נראה הומלס. ג'ינס קרוע וחולצה שראתה ימים הרבה יותר טובים. במבט השני האופניים שלו עולות פי שלוש משלי, ובכלל, הומלס אידיאלי שותה בירות רוסיות ולא את המקסיקנית היקרה. בירור יותר עמוק העלה שהוא קצב. יש לו אטליז, עם הקבבים הכי טובים בעולם, וסטייק אנטריקוט שאפשר לחלום עליו. כדאי לי לקפוץ, הוא יעשה לי מבצע.

הוא גר ביפו. העיר היפה בעולם. למה לעזוב אותה? הוא שואל. יש פה הכל, ובעיקר ים. כל יום אחרי העבודה הוא לוקח את האופניים, מעמיס עליהם שתים עשרה קורונות ורמי מרטן מחינאווי ומתחיל לרכב לאורך הים. רוכב ושותה, רוכב ושותה. לעיר הוא שונה להיכנס. רעש, לכלוך פיכסה – לא ברור איך הוא הגיע לכיכר. יצא.

את הישמעאלים ביפו הוא שונא. את החומוס הוא מתעב. אוכל של עניים – ובכלל, אבו חסן, למרות כל הכסף – לא מצליח להחזיק את עצמו. הם שמים המון סודה לשתיה בתוכו. לא בריא לברז לטענתו (ואני חושב בשקט: אם זה לא בריא, אז איך הערבים משריצים כל כך הרבה? ).

ויש עוד דעות: אוטובוסים זה מגהנום. אנשים נמצאים שם כמו באקווריום. השחיתות שלטה בארץ עד אתמול, עכשיו קדימה ינקו – ושרון, עוד חודש (והוא מוכן להתערב על זה), יקום וייקח את המושכות לידיו. ובכלל, הוא ראש הממשלה הכי טוב שהיה לנו.

והיו עוד המון דברים באמצע. הוא נראה בחור טוב. עשר דקות לפני שהלכנו הוא היה צריך להתרוקן. הלך שלושה צעדים שמאלה, ובאמצע הרחוב השתין ליד הקיר. 'אהמ, אתה בחור די חופשי' אמרתי. אחי, הוא השיב, אין במה להתבייש. אני טבעי, זה מה שאני, וטוב לי כך. לפעמים אני נוסע עם טרנינג אדידס, הטרנינג היחיד שאני מסכים ללבוש. ויש שם חור כזה, שאפשר להוציא דרכו. וככה, תוך כדי נסיעה – נוזל לאורך הרגל. ולא איכפת לי. אני חופשי.
בצהריים, אני יורד לחינאווי ומוריד בירה או שתיים או שלוש. אחרי זה, אין מה לעשות, הטבע קורא. אבל אני בעבודה – ואין זמן או כוח לעזוב כל הזמן. אז ככה, באמצע המטבח, יוצא לי. והטבח שלי משתגע!
הוא מתפוצץ מצחוק. אנחנו חייבים ללכת. אומרים שלום. ולפני שהאוטובוס מגיע אני מספיק לאמר לידידה: 'איזה מזל שלא הלכנו כמה דקות מוקדם יותר. על הבשר שלו אני אוותר..'

(סיפור אמיתי מלפני שעה וחצי. בחיי).