ליקר הפיטנגו הנכסף (+ישראלים במסעדות ועוד שני קישורים)

היום יצא לדרך ליקר הפיטנגו שאני חולם עליו כבר שנה וחצי, מהרגע בו נכנסתי לעולם הליקרים. הכוונה המקורית הייתה להכין אותו שנה שעברה – אבל העץ בחצר פתח בשביתה איטלקית היות וגדענו לו שניים-שלושה ענפים. קטנוני! הייתי גודע לו עוד כמה כעונש, אילולא הייתי חושש לגורלו של הליקר גם השנה.

להכין ליקר זה סיפור פשוט. קילו של פרי, ליטר אלכוהול שרף (95 אחוז) או וודקה (תלוי כמה חזק רוצים את הליקר ואיזה טעם רוצים שיהיה לו), צנצנת של שלושה ליטר והמון סוכר.
שיטת ההכנה משתנה מפרי לפרי. במקרה של הפיטנגו חותכים אותו לחתיכות ומשרים באלכוהול לחודש-חודשיים. אחרי זה מוסיפים מי-סוכר לפי הטעם (מנסים בכמות קטנה של הליקר ואז משחזרים את המידות לכל הכמות). נותנים לזה לשבת עוד חודש – ו – ואללה – ליקר איכותי וזול מוכן לשתיה.

שימושים מומלצים:
1. להביא למסיבה פרטית. לוקח בערך עשר דקות להכיר את כל יושבי (ובעיקר יושבות) המסיבה. שיטה בדוקה לביישן המתחיל.
2. להביא לאוניברסיטה ולשתות עם החברה אחרי הרצאה משעממת. או בהפסקה. או בזמן (עשינו את זה פעם ולמרבה הפלא זה בכלל לא פגם בהבנה).
3. ללכת ברחוב, לשתות, לקלל ברוסית ולחכות למשטרת ההגירה. לא מומלץ בלי תעודת זהות או דרכון.

מסעדות: שגיא קופר, אחד שאחראי על הרבה ערבי אלכוהול מוצלחים שנכחתי בהם, מדבר על היחס בין לקוחות למסעדנים. בניגוד לבדרך כלל, הפעם אני לא מסכים עם שגיא. מסעדה זה לא בית, ומסעדן הוא איש עסקים ולא מארח. כל עוד אין השתוללות במסעדה, אני לא רואה טעם לחייב את הלקוח בעלויות נוספות. המקרים שקופר מונה זניחים ביותר, וודאי שלא הם יהיו אלו המשפיעים על רווחיות המסעדה. כבעל עסק, על המסעדן להתעלם מכך. במקרים ממש קיצוניים ניתן לאסור את כניסת הלקוח למסעדה להבא.

ועוד שני לינקים שהובטחו בכותרת:
1. כולם מדווחים על זה – אז מה, שאני אצא סוציומט? (בו במילים אחרות, בלוג חדש על קולנוע של העיתונאית דבורית שרגל. מאד מומלץ).
2. נגנב מאלת הפיצה:ג'ינגלי הבחירות לדורותיהם. ב – 99 היינו הולכים ברחוב עם טייפ גדול שמנגן את הג'ינגל של ביבי בפול ווליום ומעצבן את כולם. לא, אנחנו לא ימניים, וכן, המטרה הייתה לעצבן. אח, הנוסטלגיה.