ניימן (תקוע) בסמטאות

במוצאי החג יצאנו לריף ראף. בעודנו מנווטים במיומנות בסמטאות הצפופות, הגענו לסמטה בה חנו שתי מכוניות משני צידי הכביש ולא היה ניתן לעבור ביניהן מבלי לשפשף את הצבע. שפשפתי את עיני (עדיף על הצבע) ויצאתי מהאוטו לבחון את מקרוב את המצב.

באחת המכוניות ישב בחור. התקרבתי אליו. הוא היה אדיש, לבש בגדים שכנראה גנב מהסט של צ'ארלי וחצי ודיבר בפלאפון. דפקתי על החלון.
"כן?"
"אתה יכול להזיז קצת את האוטו, אני לא יכול לעבור בגללו"
"המפתחות לא אצלי אחי", אמר, והתחיל לסגור את החלון.
"רגע רגע! אצל מי כן המפתחות?"
הוא הרים ראשו "מוווטי!" צעק לאחד החלונות ברחוב, "בוא תזיז ת'אוטו! הוא מפריע לעבור!"
מישהו הוציא את הראש מהחלון "מוטי עסוק".
"תגיד לו שיבוא להזיז את האוטו"
"מווווטי!" האיש בחלון צעק לתוך הבית – "תזיז ת'אוטו שלך, הוא מפריע לעבור ברחוב".
"הוא לא" נשמעה תשובתו של מוטי, שכנראה ניחן בחוש שישי והחליט שהוא מכיר את המצב על בוריו מבלי להסתכל. "מה? זאת בחורה מנסה לעבור?" הוא המשיך. קיללתי את נשות משפחות בליבי.
"לא לא, באמת אי אפשר" צעק לו הבחור הראשון שישב בתוך האוטו.
מוטי נשבר. "טוב, אני כבר יורד"

עברה דקה. ועוד אחת. ועוד אחת. עכשיו אני נשברתי. "מוווטי! בוא תזיז כבר את האוטו" צעקתי לו מלמטה. הוא הואיל להוציא את ראשו מהחלון "מה אחי? *פה* אתה לא עובר?!"
"לא"
"בטח שכן. תקפל את המראות שלך ושל שתי המכוניות האחרות, ותעבור בלי בעיה".
הסתכלתי. "אולי אני אעבור על המילימטר, אבל זה לא פתרון"
"טוב", הוא זרק את המפתחות לבחור שישב באוטו – "תזיז את זה בשבילו".

הבחור באוטו הסתכל עלי, בעודו מחזיק את המפתחות, "ת'אמת, נראה לי שאתה יכול לעבור אם נקפל את המראות".
"אבל המפתחות כבר אצלך!" התחננתי אליו, "תזיז שניה את האוטו ונסיים עם זה. אי לא רוצה להסתכן".
אבל כבודו הגברי כבר הבחין במבחן – "נסה נסה. אני אכוון אותך".
נגמר לי הכוח. קיפלנו את המראות, נסעתי, סנטימטר לפה סנטימטר לשם – ואיכשהו עברנו מילימטר משתי המכוניות בלי לפגוע.

אחרי המעבר פניתי אליו: "בן אדם, זה לא פתרון. תזיז את האוטו קצת – הנה, יש חניה שני מטר מפה, ותסיים עם זה".
הוא התעלם לחלוטין, ולפני שחזר לדבר בטלפון שלו אמר: "עזוב אחי, יהיה בסדר".

לפעמים אני שונא ישראלים.

נ.ב: בריף ראף היה סבבה לגמרי. הם אפילו שמו שיר מהחדש של Danielson, הפסקול שלי בשבוע האחרון