על הספק (טרילוגיית המכווצים, פוסט II)

נורא התלהבתי מהפוסט המכווץ שבוע שעבר, והתחשק לי לכתוב עוד אחד. שבוע הבא יבוא השלישי, כנראה ביקורת על פאב מסוים, ובכך אשלים טרילוגיה.
(אגב, למי שלא הבין למה הפוסט 'מכווץ': הכוונה היא שאני כותב משהו ב 400 מילים, ואז מתחיל לחתוך אותו עד שנשארות לי בערך 150. כל זאת בניסיון שלא לאבד את התוכן. מכאן: פוסט מכווץ)

הפעם ניסיתי לסכם קונספט פילוסופי ידוע שאני מתעניין בו כבר שנים. בשבוע האחרון יצא לי במקרה לקרוא עליו הרבה – והנה חלק מהמסקנות לפניכם. האמת היא שאני פחות מרוצה מזה מאשר מהתוצאה של שבוע שעבר.
והפוסט:

"שערורייתה הגדולה של הפילוסופיה" אמר פעם קאנט, "היא האילוץ לקבל את העולם החיצוני מתוך אמונה, ולא על סמך הוכחה".
מאה חמישים שנה לפניו, בדק דקארט את גבולות הספק. לאחר שפסל הכל, החליט שרק בהטלת הספק לא ניתן להטיל ספק. וקיום הספק, אומר שיש מי שמטיל ספק, ולזה, נקרא 'אני'. ומכאן: "אני חושב, משמע אני קיים". דקארט פתר הכל בכך ש"האל הטוב לא ייתן לחיות בשקר", ולא שכנע אף אחד.

"זוג ידי עתה על השולחן, לפיכך – זוג ידיים התקיימו כרגע" טען מור, ו"כל טיעון ספקני שבא לערער על כך, הינו מפוקפק פי מאה מטיעוני שלי". ויטגשטיין הסכים עם מור. " לספק רציונלי צריך להיות בסיס. אחרת, הוא חסר ערך" אמר. אולם הוסיף ש"לספקן יש לאמר: שטויות, במקום להתווכח"

"ספק המטיל ספק בכל, איננו ספק". כמו תלמיד המפסיק מורו כל משפט ומעלה ספקות. "תפסיק להפריע לי" אומר המורה בחוסר סבלנות, "עד כה, ספקותיך חסרי כל שחר".
צודק המורה. בכדי להטיל ספק צריך ראשית ללמוד את תהליכי הטלת הספק.

בקטנה:
1. לפני שנתיים לקח אומן משיקגו תמונות של מקומות הנמצאים מאחורי שלטי רחוב מסוימים. לאחר מכן הוא הדפיס את התמונות והדביק אותם על השלטים – ובכך יצר אפקט 'שקיפות' מדומה מדהים. התוצאה לפניכם:

(מקור: בוינג בוינג)