בית לוכד החולדות (חלק ב')

"בשנת 1284 הופיע איש מסתורי בהמלין. הוא היה לבוש מעיל בהרבה צבעים ובגדים בוהקים, ומסיבה זו כינו אותו החלילן המנומר. הוא טען שהוא לוכד עכברושים, והבטיח שתמורת סכום מסוים ייפטר מכל עכברי ועכברושי העיירה. התושבים חתמו על העסקה, והבטיחו לו את הסכום. לוכד העכברושים הוציא חליל קטן מכיסו והחל לחלל. עכברים ועכברושים יצאו מיידית מכל בית והתאספו סביבו. כאשר חשב החלילן שכולם יצאו, הוליך אותם לנהר ווסר, הפשיל מכנסיו והובילם לתוך הנהר. החיות עקבו אחריו, נפלו פנימה – וטבעו.

כעת, לאחר שהתושבים השתחררו מהמגפה, התחרטו הם שהבטיחו כל כך הרבה כסף. בעזרת תירוצים מיני תירוצים, סירבו לשלם לחלילן. בסופו של דבר הוא עזב, מריר וכועס.

הוא חזר מוקדם בבוקר ה – 26 ליוני (אחרים טוענים שזה היה בצהריים), יום פול הקדוש וג'ון הקדוש. כעת לבש תלבושת צייד, הבעה איומה על פניו וכובע אדום מוזר מונח על ראשו. הוא השמיע קול חלילו ברחוב, אולם הפעם לא היו אלה העכברים והעכברושים שיצאו החוצה, אלא הילדים: מספר גדול של בנים ובנות, בגילאי ארבע ומעלה נהר אליו. ביניהם הייתה גם ביתו של ראש העיר. הנחיל עקב אחריו אל תוך הר, ושם נעלם יחד עימו.

כל זה נצפה בידי אומנת, שעקבה אחריהם ממרחק בעודה מחזיקה תינוק בידה – אולם באמצע הסתובבה ונשאה את החדשות בחזרה לעיירה. ההורים מיהרו לשערי העיר בחיפוש אחר ילדיהם. האמהות בכו ויללו בצורה מעוררת רחמים. תוך שעה נשלחו שליחים לכל מקום, בדרך הים ובדרך היבשה, ושאלו אם נצפו הילדים. אולם הכל העלה חרס.

בסה"כ מאה ושלושים ילדים אבדו. שניים, יש שאומרים, פיגרו מאחור וחזרו בחזרה. אחד מהם עיוור והשני אילם. העיוור לא יכל להצביע על המקום, אולם יכל לספר איך עקבו אחר החלילן. האילם יכל להצביע על המקום, למרות שלא שמע דבר. ילד אחר בחולצה ללא שרוולים, הלך עם השאר, אך הסתובב בכדי לקחת מעיל, וכך ניצל מהטרגדיה – היות ועד חזרתו נעלמו כבר השאר בתוך המערה. המערה עדיין מוצגת כיום.

עד אמצע המאה השמונה עשרה, ובעצם, בטח גם עד היום, הרחובות דרכם הובלו הילדים כונו Bunge-lose (שקטים, חסרי-קול), מכיוון שמוזיקה וריקוד לא הורשו בהם. ואכן, כאשר תהלוכת נישואין חוצה את הרחוב בדרך לכנסייה, מפסיקים המוזיקאים לנגן. ההר ליד המלין בו נעלמו הנערים נקרא פופנברג. שתי אנדרטות מאבן בצורת צלב ניבנו שם. אחת מימין ואחת משמאל. חלק אומרים שהילדים הובלו לתוך מערה, ויצאו שוב בטרנסילווניה.

תושבי העיירה המלין רשמו את המאורע בספר העיירה, והם מתארכים את כל כרוזיהם בימים ושנים מאז אבדו ילדיהם.

השורות הבאות נחרטו על בניין העיריה:
'בשנת 1284 ללידתו של ישו, הובלו מהמלין החוצה, מאה ושלושים ילדים שנולדו במקום זה. הם הובלו בידי חלילן לתוך הר'

ועל השער החדש נחרט: 'השער נבנה 272 שנה אחרי שהקוסם הוביל 130 ילדים מהעיר'"
(האחים גרים מסכמים לתוך סיפור אחד את כל גרסאות החלילן מהמלין שרווחו בתקופתם. התרגום, המאד חופשי, הוא שלי)

החלילן מהמלין הוא מהאגדות המורבידיות ביותר. אין בו מוסר השכל, הטוב לא מנצח – והתיאור העיקרי בו הוא חטיפתם של מאה ושלושים ילדים. אין ספק, זוהי לא אגדה קלאסית.

במשך השנים התפתח הסיפור ונוספו לו טלאים על גבי טלאים של פרטים משונים. מוטיב העכברושים, כפי שכבר ציינתי, התווסף לראשונה רק במאה ה – 17. מוטיב הנער העיוור והנער האילם התווסף אחרי זה, כמו גם הקטע עם המערה שמובילה לטרנסילווניה והחלק עם הרחוב שאסור לנגן בו מוזיקה. מוטיבים אלו ואחרים, שנלקחו מאחת עשרה גרסאות שונות של הסיפור, אוחדו ליצירה אחת בידי האחים גרים. אם עוד לא הבנתם: זו היצירה שאיתה פתחתי את הפוסט.

האחים גרים לא היו דוברי אנגלית, ולכן את פירסומו הראשון בעולם זה קיבל הסיפור בפואמה של רוברט בראונינג מ – 1849. אחרי זה היו עשרות איורים (הנה, אחד מצויין שהופיע במגזין 1909), גרסאות אינספור, הצגות, שירה, מחזות זמר – וכמובן: סרט של דיסני (טוב, את האחרון אני המצאתי – אבל אני בכלל לא אופתע אם יצא כזה בעתיד).

אחת ההשפעות המעניינות של החלילן היא במוזיקה. זה התחיל בשוברט, שהלחין פואמה של גתה בנושא. צמד יוצרים ששיתוף פעולה ביניהם כבר הביא קטעים מצוינים בעבר. זה המשיך בשלל יצירות מעניינות במאה ה – 20, חלקן של להקות ידועות ופופולריות. אבבא, למשל, הסתכלו על נקודת המבט של הילדים, אך הפכו אותה לשיר שמח, אופטימי, פופי ועליז כמיטב המסורת המערבית. גת'רו טול, לעומת זאת, התייחסו לסיפור כמשל על פדופיליה ועל מבוגרים המפתים ילדים ("ילד, רוצה סוכריה? שלא נגמרת?"). אין מה לעשות, גת'רו טול, בתור רוקרים אמיתיים, היו חייבים לתת את הפרשנות האפלה ביותר. והיו גם את The Ventures, Beach Boys, No Fear ורבים אחרים. כולם קראו לשיר בשם שהוא וריאציה על Piped Piper ("החלילן המנומר"), כך שלא תהיה לכם בעיה למצוא אותם אם תרצו.

ושיר נוסף ואחרון, שנכנס בדלת האחורית בזכות תגובה נהדרת של ליידי קילדר שאומרת:

"אני בטח קצת הורסת לך את חלק ב’, אבל זה פשוט ממש הצחיק אותי שבדיוק היום חשבתי על play minstrel play של ה- Blackmore’s night. וחשבתי עליו כי שמעתי את "שיר נקמת המלח" של הדצמבריטס וחשבתי שבשניהם יש קטע סיום אינסטרומנטלי מרשים ויחסית ארוך. כלומר, בשניהם נותנים למוסיקה לסיים לספר את הסיפור (ואני עדיין לא בטוחה מה המוסיקה המצמררת והיפיפייה בשיר נקמת המלח אומרת בעצם, יש לי כל מיני תיאוריות).

אני בטוחה שאתה מכיר את השיר של בלאקמורס אבל אם במקרה במקרה לא, אז הוא מדבר על עלילת החלילן מהמלין. לטעמי השיר הכי מוצלח שלהם. שילוב נפלא של קול צלול של הסולנית, מקהלה, מוסיקת רנסנס ואחד איאן אנדרסון :-)"

צריך רק להדגיש שקישור השיר לסיפור החלילן הוא קישור אישי של הליידי. מצד שני, קשה שלא לעשות אותו בשיר המדבר על אנשים העוקבים אחר חלילן – אפילו אם המילה "המלין" לא מוזכרת שם בצורה מפורשת. עכשיו, כשגם אני שמעתי אותו – נותר לי רק לאשר את מה שהיא אמרה: שיר מצוין, בלי שום קשר לעלילה.
(לכו כבר לשמוע!)

טרמפ: Polyphonic Spree
הביקורת הראשונה שאני זוכר שקראתי על הפוליפוניק ספרי הלכה בערך כך (אזהרת ציטוט חופשי מהזיכרון):
"זוכרים את הסדרות האמריקאיות הישנות שהיינו רואים כשהיינו קטנים? על ילד קטן שמאבד את הכלב שלו וכל הפרק מחפש אותו בליווי מוזיקה קיטשית עצובה. ועל איך בסוף, כשהוא מוצא אותו, הפרק היה נגמר במנגינה עליזה טיפשית. זוכרים? יופי. עכשיו תתארו לעצמכם שלא רק הכלב שלו הלך לאיבוד, אלא גם אמא שלו מתה, פיטרו אותו מהעבודה, החברה זרקה אותו ואביו יצא מהארון. אבל במקום להיות עצוב, הוא לקח המון המון אקסטזי ואל.אס.די – והתחיל לשיר שירים שמחים. מדמיינים? מצויין! כי ככה בדיוק נשמעים הפוליפוניק ספרי"

ולמי שזה לא הספיק: הפוליפוניק ספרי הם להקה של כמעט 30 אנשים מאד אופטימים (בחיי. תסתכלו באתר השמח-עד-כדי-בחילה שלהם). באלבומם הראשון (והבינוני מינוס) הם עשו שירי פופ באורך שלוש דקות. באלבומם השני, והמדהים, הם כבר עשו שירי פופ של 8-9 דקות. כן, זה הזוי כמו שזה נשמע, אבל זה גם ממש טוב.

בתחילת החודש יצא להם אי.פי חדש וחמוד – ששיר מתוכו אפשר להוריד פה. האי.פי כולל גם קאבר עליז במיוחד ל – Lithium של נירוונה. תשמעו בעצמכם.
והסיבה שנזכרתי בהם היום ולא לפני חודש: הם נתנו הופעה מגניבה בפרק My Choosiest Choice of All בעונה השלישית של סקראבס אותה סיימתי לראות עכשיו. סיבה שולית, אני יודע, אבל אין מה לעשות – קטליזטור זה קטליזטור.

בקטנה:
1. במעריב דיווחו שמורה סיני רצח תלמידה בכיתה. שימו לב, שעל פי הפסקה השלישית, עונשו היה הדחה מבית הספר. כך נראה צדק אמיתי.