מוזיקה מקורית חינמית: שלוש ביקורות בספיד ועוד שוקולטורה אחד

בניגוד לאנשים אחרים אין לי את האמצעים או החברים להעניק לכם מתנה אמיתית לחג. אבל מכיוון שגם לא בא לי לצאת מניאק, הרי שאתם מקבלים היום שלוש ביקורות, קצרות לחלוטין (בכדי לא לאמץ לכם את העיניים), שעוסקות בשלושה דיסקים חינמיים ששוחררו לרשת לפני שבועיים-שלושה. את כולם ניתן להוריד פה.
(וזו גם ההזדמנות המושלמת לפרגן לחנות המקוונת החדשה של הבייסמנט. קבלו השתחוות מקוונת מדומה).

לפני הכל, כמה דברים כללים: ניסיתי, באמת ניסיתי לאהוב את הדיסקים הנ"ל. יוצרים ישראליים זה ז'אנר שמאד קרוב לליבי, כמו גם יוצרים שמשחררים עבודתם חינם לעולם. למרות סיבות אלו, השורה התחתונה של כל הדיסקים היא שהם נעים סביב הבינוניות פלוס מינוס – וזה דבר בכלל לא נעים לאמר על יצירה. בחצי הכוס המלאה ניתן לציין שבכל אלבום מצאתי גם כמה רגעים נוגעים. לא מספיק בכדי להכתיר אלבום בתואר "מוצלח", אבל מספיק בשביל לתת תקווה לעתיד בהיר. ונקודה משותפת לכולם: כבר השלמתי מזמן עם זה שרוב היצירה המעניינת בארץ כיום מתבצעת באנגלית. אבל – אם כבר באנגלית, למה לא לנסות לעבוד קצת על הדיקציה? בכל שלושת הדיסקים, ללא יוצא מהכלל, כמעט בלתי אפשרי להבין את מילות השירים אם הן לא נמצאות מול העיניים. זה מעבר לעניין של סגנון – זו כבר מחלה.

אלכסנדרה ואנה – I am like a dog, I never speak but i understand
'אלכסנדרה ואנה', שהם בעצם מאיה גולדשטיין וגיל כהן, טוענים שאין להם תוכניות הפצה. טענה מעניינת מאד בהתחשב בכך על הדיסק הזה שמעתי הכי הרבה מבין השלושה: כתבה בהעיר, ערב השקה בריף רף – ועוד לא מעט דיבורים מהחבר'ה האינטרנטיים והמציאותיים. בצורה מתאימה, זה גם האלבום הכי מוצלח מבין השלושה. קצת מפתיע כשמתבוננים בתהליך ההפקה:

הכל נוצר בחודשיים אינטנסיביים של עבודה, ע"י צמד בלי יותר מדי ניסיון. הכלי היחיד היה לפטופ מקרטע עם מרקע שבור – ומיקרופון מעפן בשלושים שקלים. רואים חברים? הצלחה אמיתית באה מכשרון. כן כן – הדבר הזה שערוץ שתיים מתעלם מקיומו.

המוזיקה נעה בין רמיזות עבות כמו גזע סקויה ל – cocorosie (צמד אחיות צרפתיות שמנגן על צעצועים) לבין מוזיקת אווירה אלקטרונית חביבה. שניים עשר הקטעים דומים אחד לשני מבחינת הסגנון והאווירה – כך שקשה קצת לבחור פייבוריט. אבל אם תצמידו לי אקדח לדיסק הקשיח, אאלץ לציין את We Could Save Out Town בתור הבן המועדף. למה? תשמעו ותבינו. אולי.

נדב זילברשטיין – Backwords
כולם יודעים שנדב זילברשטיין הוא הצלע הגברית של הצמד Visiting Hours (סקירה). אך בעוד ששם הוא מסתפק בנגינת גיטרה (מצויינת, יש לאמר), הרי שבאלבום הסולו הוא מתאמן גם בשירה.

נדב לא שר ברמה של שותפתו ל – Visiting Hours, אך הוא גם לא שר נורא – כל עוד לא מזכירים את הדיקציה. הסגנון המוזיקלי של האלבום הוא מינימלי ככל הניתן: גיטרה אחת עם צלילים עמומים ואפלים פלוס זמר עם קול רך ברקע. סגנון קלאסי של נגן בודד עם גיטרה. שני שירים בולטים שכדאי לציין הם 'שתדע' ו 'Sick Of This'. הראשון הוא השיר היחיד באלבום בעברית, והוא גם פנינה נדירה. אין ספק שהעברית משמשת כאן תבלין איכותי. השני הינו שיר סוער קצת יותר מרוב שירי האלבום, ואפילו מערבב טיפה נגיעות אלקטרוניות שמחות. הוא בהחלט מרים ראשו מעל השאר.

סה"כ האלבום סביר יחסית ליצירה שהוקלטה בשבוע על מחשב ביתי. החספוס מורגש עד מאד כמעט בכל פינה – בעצם, החספוס מורגש יותר מדי.

נועם קובץ' – Afterknights
בואו נתחיל מהמילים הטובות על נועם קובץ': משלושת האלבומים, נדמה לי שהוא היוצר שאני הכי מחבב כאמן. יש לו כשרון הלחנה ונגינה שקשה להתעלם ממנו – ולמרות שהוא לא מתוחכם יותר מהשניים האחרים (טוב נו, פחות מתוחכם מאלכסנדרה ואנה) הוא עדיין מצליח להיחרט בזכרון יותר מהם. ובצורה טובה.

בואו נמשיך מהמילים הרעות על נועם קובץ': כמו אצל כל השאר, גם אלבומו הוקלט בחדרו הביתי. כמו כל השאר הוא מחוספס. אבל, איכות יצירתו של קובץ' וסגנון שיריו הוא כזה שדורש, כן – *דורש* הפקה יותר טובה. בעוד שאצל השאר זו הייתה המלצה גרידא – הרי שכאן זה הכרחי לחלוטין. קחו כל אחד מהשירים הטובים באלבום: No memory song, A thing to pass over או Reflection song – תנו להם עיבוד אמיתי, ותקבלו להיט פולארויד מהודר.

ורוצים גם שתי מילים על הסגנון? כמו נדב זילברשטיין, רק פחות מונוטוני ואפל. אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי אומר שהחבר'ה העתיקו אחד מהשני 🙂

טרמפ: שוקולטורה
חם.

הגעתי לשוק בצהרי היום, שהיא שעה מושלמת להפוך למים בין הדוכנים. השוק הנוכחי נערך בכיכר ביאליק הלא מקורה, וכל עובר אורח הבין חיש קל שהלהיט הנוכחי הוא מניפות מאולתרות. השארתי שביל זיעה בין הדוכנים, עד שנתקלתי בפרצופה המוכר של סנדי ש, שבצורה מאד מטרידה נראתה לא מושפעת כלל מהחום. אפילו טיפת זיעה לא הייתה על עורה! אני מצטער להודיע, אך אין ספק שהיא מכשפה 🙂

חם.

קניתי את הדיסק הראשון של דני הדר (את השני כבר יש לי), והרגשתי סיפוק עצום על כך שאני קונה דיסק שניתן להוריד בחינם באישור הזמר. עד כדי כך אני אוהב את המוזיקה של דני הדר. טיילתי עוד קצת, נפלתי קורבן לשידולים מיני שידולים ("את 'מיגרנה מספר 7 את מכיר? זה ירחון שירה קווירי טוניסאי שנכתב בדירה קטנה בפלורנטין"), גיליתי כמה דברים מעניינים ונורא נורא שמחתי על ההחלטה של לבוא עם כיסים חצי ריקים.

חם.

היה חם, ואחרי עשרים דקות הלכתי הביתה.