ג'ורג' לוקאס מציג

(התחשק לי להתפלסף קצת על נושאים שלא ברומו של עולם – בלי התחייבות לקוהרנטיות או הגיון. זו התוצאה)

אני חש הפרעה בכוח. כאילו עשרות מליוני חנונים הוציאו בבת אחת זעקת שמחה. למה זה? או! הנה הסיבה. ג'ורג' לוקאס הודיע אתמול שהוא פורש מקולנוע. שלושה סרטים מאוחר מדי, אם יורשה לי לאמר. "אני עובר לטלוויזיה" צעק ג'ורג' קשישא בחדווה. "הסוד לעתיד הוא כמות" הוסיף. שימו לב: כמות, לא איכות. כמות. ולצערי, ההצלחה של יוטיוב עלולה לגרום, אפילו לספקן כמוני, לחשוב שאולי הוא צדק.

לוקאס מילמל עוד כמה פרטי מידע על העתיד. הראשון מדבר על אינדיאנה ג'ונס 4, סרט שנמצא בפיתוח כבר 15 שנה. סביר להניח שכבר מזמן היינו מאבדים תקווה לקראתו, אלמלא הבמאי היה אחד, סטיבן שפילברג. "סטיבן ואני עדיין עובדים על הסרט. מנסים להגיע למשהו ששנינו נאהב" אמר לוקאס, ללא התלהבות יתרה. יש גם סרט נוסף במחלקת האנחנו-עובדים-עליהם-כבר-15-שנה: Red Tails. הסיפור הוא על פלוגת שחורים (אפרו-אמריקאים באנגלית) שהיו טייסים בצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה. למעשה, הכרזת היציאה של לוקאס מקולנוע כל-כך מוקדמת, עד כדי כך שחטיבת סרטי האנימציה שלו עוד לא החלה אפילו לחשוב על הסרטים "שבסופו של דבר תפיק" לטענתו.

ללוקאס יש עוד שלוש שנים בעולם הקולנוע, אבל הז'אנר נמאס אליו. הוא יצא בגל נבואות זעם, חורבן ותוכחה. "בזבוז מאה מליון דולר על הפקה, ואז עוד מאה מליון על יחסי ציבור זה פשוט לא הגיוני" אמר. "עבור אותם מאתיים מליון דולר אני יכול לעשות 50-60 פרקי סדרה בני שעתיים. היחס פשוט מדהים". הוא הוסיף ופלפל ובילבל כמעט למוות. כל כך מופתע לא הייתי מאז חמש הדקות הראשונות של נקמת הפנטום. הרגע בו גיליתי שהסרט ממש גרוע.

רבים רואים בלוקאס את אבי הבלוקבאסטר המודרני. זה לא נכון בכלל. את כתר האבהות ראוי לתת לשפילברג, שהוציא את 'מלתעות' ב – 1975. לוקאס, לעומת זאת, הביא את הסיקוול, סרט ההמשך, למימדי ענק. שני גורמים אלו נהוג לשייך כשייכים לנפילת הקולנוע לאחרונה. זו כמובן, עוד טעות גדולה.
בלוקבאסטרים לא גרמו לנפילת הקולנוע בעשרים ומשהו השנים הראשונות לקיומם. למעשה, יש כאלה ממש איכותיים. גם סרטי המשך טובים יש – וגם אצלם לא חל שינוי בפופולריות בשנתיים, כך שקשה להאשים אותם בנפילת העכשווית באיכות ופופולריות הסרטים.

לא נצליח למצוא סיבה אחת לירידת הפופולריות בשנתיים האחרונות. אך לטעמי, אם כבר ראוי להצביע על גורם עיקרי, הרי שהוא יהיה האפקטים המיוחדים. הללו נעשו כל כך קלים ליצירה כיום, וכל כך הרבה-יותר-מדי-מוערכים, עד כדי כך שמספר הסרטים הגדולים שמתמקד בהם ושוכח מהפריט הזניח שנקרא 'עלילה' גדל משנה לשנה. תוסיפו לכך את מחירי הכרטיסים האוכל והשתיה, הפרסומות וכמובן, המכה האחת עשרה: טלפונים סלולריים – ותקבלו דקירת מוות סינית עתיקה היישר לתוך לב הקולנוע.

אבל לא צריך להיות כל כך פסימיסט.
עוד יש יצירות טובות בקולנוע: קינג קונג, שלושת האקסמנים או הפיראטיים מהקריביים הם שלוש דוגמאות מוצלחות ליצירות המשלבים אפקטים ועלילה ב*אותו* הסרט – ומוכיחות שהדבר אפשרי. גם כשלוקחים את מספר יצירות המופת בטלוויזיה אל מול זה בקולנוע – נדמה שהאחרון עדיין מנצח. כמה סדרות גדולות עולות בשנה? שתיים? שלוש? מקסימום חמש-שש. וכמה סרטים גדולים? כמעט תמיד יותר מזה. המהדרין יוסיפו שההשוואה לא הוגנת, מכיוון שמספר הסרטים גדול בהרבה ממספר הסדרות, כך שבאחוזי איכות יחסיים הטלוויזיה לוקחת בזחילה. לזה עונים בדר"כ: 'שהמהדרין ימותו'. עם הגיון כזה לא מתווכחים.

קולנוע לא הולך למות. לא מחר, לא בשנה הבאה, לא בעתיד הנראה לעין – ויש סיכוי שגם לא אף פעם. תמיד יהיו סיפורים שעדיף לספר בשעתיים ולא בעשרים פלוס שעות. תמיד יהיו יצירות שיידרשו מסך *יותר* גדול מזה שיש לציבור הרחב. מה יעשו כשלכולם יהיה קולנוע ביתי בבית? ייצרו סרטים הדורשים מסך בגודל 78 קומות. חוץ מזה, לראות קומדיה עם עשרות אנשים זה פשוט יותר מצחיק. לצפות בסרט בחושך, מנותקים מהכל, כשאין אפשרות אמיתית לצאת – זו חוויה שונה, ורק הקולנוע יכול לספק אותה.

אז הקולנוע לא מת, הוא דועך. ההתמקדות האמנותית והציבורית עוברת כנראה, לפחות לשנתיים-שלוש הקרובות, למדיום ויזואלי אחר. זה לא הפסד במלחמה, אך ההכרזה של לוקאס אתמול מראה, שזמנית לפחות, זה הפסד בקרב.

טוב. הלכתי לראות ורוניקה מארס.