אדריאן שלי, אמון הדדי וחמורוטק

אדריאן שלי, שחקנית מוכשרת, יהודיה כשרה (שם המשפחה המקורי שלה היה 'לוין') ופרסונה ידועה בעולם הסרטים העצמאיים, נמצאה בתחילת החודש ללא רוח חיים. בעלה גילה אותה, תלויה בעזרת סדין במקלחת, בדירה ששימשה אותה כמשרד לעיתים. החשדות הראשוניים דיברו על התאבדות (נו, היא נמצאה תלויה) או רצח ע"י בעלה (שכאמור: מצא אותה). בהמשך גילו עקבות רגליים במקלחת, שלא ייתכן שהשתייכו למנוחה (היות והיא מתה עם גרביים לרגליה). חקירה נוספת בעניין הובילה לפועל בניין בן 19 שעבד באיזור. ככל הנראה הוא הסתכסך עם שלי לאחר שזו התלוננה על רעש. הנה לכם עוד סיבה מיותרת למות.

לא הייתי יודע דבר מכל זה לו לא הייתי הולך לחמורוטק ביום ראשון. בעצם, אפילו לא הייתי יודע מי היא אדריאן שלי, איזה סרטים עשתה, וכמה נהדרת היא כשחקנית בלעדיהם. דיברתי כבר לא מעט על המיזם בפוסטי אירועי השבוע האמיתיים, אבל הנה תקציר למי שעוד לא שמע: כמה סטודנטים לקולנוע מאוניברסיטת ת"א, מהסוג שמזריק סרטים לורידים – מארגנים הקרנות חינמיות כמעט כל יום ראשון. כל אחד מהמארגנים מתמחה בז'אנר שונה: קומדיה, אימה, מתח, דרמות וכדומה – וכשהוא מביא סרט מאותו ז'אנר, הוא משתדל שיהיה זה סרט כמה שיותר איכותי וכמה שפחות מוכר לקהל הרחב. עד היום הצלחתי להגיע להקרנות פעמיים. בפעם הראשונה הוקרן תיק אלצהיימר, סרט מתח זר שזכה באוסקר הבלגי ב – 2003. בפעם השניה, אתמול, הוקרן סרטה השני של אדריאן שלי: אמון הדדי של האל הארטלי. שני הסרטים היו מצוינים. על שניהם לא הייתי שומע, שלא לדבר על רואה, בחיים.

בבוקר יום מסוים קמה מריה (אדריאן שלי) ליום של סדרת אירועים מצערים: היא גילתה שהיא בהריון, גרמה בשוגג למות אביה מהתקף לב, נזרקה ע"י בן זוגה, גורשה מביתה, עברה נסיון אונס – והכי גרוע: החתול שלה מת (טוב לא. אף אחד לא עד כדי כך אכזר). בבוקר אותו יום קם מת'יו (מרטין דונובן), קיבל קריזה על מקום עבודתו, תקף את הבוס והתפטר רק בכדי לחזור לחייו האומללים עם אביו. רצה הגורל, או תסריטאי הסרט, ומריה ומת'יו נפגשים במקרה – ומפה מתחילים העניינים להתגלגל. לא אנסה לתאר את שאר העלילה: הבעיה עם סרטים עצמאיים היא שקשה לצייר אותם באופן מושך. אציין, כמובן, שהדמויות מרתקות, לא מעצבנות (יענו: לא טיפשות), ומאד-מאד אנושיות עם המון חוכמה. עם מריה לצורך העניין, הייתי כנראה מתחתן לו הייתה בחורה אמיתית. אציין גם שהסרט היה *מדהים*, ולא סתם נחשב לאחד מפניני הקולנוע העצמאי בשנות התשעים. הוא גרם לי לשכב במיטה ולהגות באירועים זמן רב לפני שנרדמתי – כמו שסרט מסוג זה צריך.

והערה אחרונה, שחייבים להוסיף, הוא שאת הסרט לא ניתן למצוא אפילו באוזן השלישית(!). למעשה, הוא הוקרן מקלטת בת 14 שנה שהוקלטה מערוץ ארבע. האיכות הירודה לא הורידה יותר מדי מההנאה. בעידן האינטרנט ניתן כמובן להשיג אותו באמצעים חוקיים יותר או פחות. באחת העטיפות שראיתי הוא מתואר כ"קומדיה קצת מעוותת". איזה תיאור נפלא.

תציעו לאנשים כרטיסים חינם לסרט בקולנוע, אפילו כזה שאף אחד לא רוצה לראות (בלגן בחווה למשל), והם יקפצו על העגלה בלי למצמץ פעמיים. ירגישו כאילו זהו בפרס. אבל תציע לאנשים סרט חינם, כזה שלא מוקרן בשום מקום בתשלום ולא נמצא באכסניה יוקרתית – והם ידירו רגליהם, אפילו אם הוא ממש מצוין. ולמי שלא הבין: בחמורוטק השבוע היו 20-25 אנשים. ממש לא מספיק לטעמי למקום שמקרין סרטים כל כך טובים באפס שקלים. המארגנים, אותם אני לא מכיר באופן אישי (כלומר: לא החלפנו יותר מכמה משפטים), לא מרוויחים כסף מהעניין – וגם אני לא. אבל חבל לי קצת לראות את אולם פאסטליכט החביב באוניברסיטת ת"א חצי נטוש. למעשה, המטרה העיקרית של פוסט זה הייתה להפציר בכם לבוא ולעזור למלאו! מידע על הקרנות עתידיות ניתן לקבל אם נרשמים לרשימת התפוצה באתר הרשמי החובבני – או, לחילופין, ניתן לעקוב אחרי ימי א' באירועי השבוע האמיתיים שלי.

1. בסלאשדוט פרסמו ביקורת ראשונה על הספר החדש של הינליין (סופר שמת מזה זמן רב, אולם ספר חדש שלו התגלה לא מזמן).