היופי שבחופש חלק ב': אובונטו

אז איפה היינו? אה כן. הלינוקס שהותקן על מחשבי עובד ורץ. עכשיו נותר רק להתחיל לעבוד איתו. אם בפוסט הקודם קצת קיטרתי על תהליך ההתקנה – הרי שבפוסט הזה אעסוק בעיקר בלשבח ולהלל את לינוקס. צפו לפוסט חצי-פירסומי – אבל עם מודעות עצמית!

(איזה כיף שיש אלפי תמונות חמודות תלת-מימדיות של פיגווינים,אה?)

מה עושה בן אדם עם מחשבו? רואה סרטים? שומע קבצי מוזיקה? קורא מסמכי אקרובט? כן, כן וכן. משתמש בחלונות שרוצה לעשות פעולות אלו, צריך להתחיל לנבור ולחפש את התוכנות המתאימות או הקודקים האחרונים לפורמטים החמים. באובונטו, הפצת הלינוקס בה השתמשתי, זה קצת שונה בזכות תוכנה שנקראת אוטומטיקס. הכלי פותח תפריט מסודר, המציע הורדת כמה עשרות תוכנות בלעדיהן מחשב לא יכול להיקרא מחשב. מלבד מפענחי הסרטים והמוזיקה, יש גם תוכנות שיתוף קבצים והמון עזרים מועילים: אוסף תמונות, תוכנות מסרים מידיים, תוכנות כיווץ ועוד ועוד. מסמנים את מה שרוצים, לוחצים על כפתור – וזהו. מפה כבר הכל יורד למחשב לבד. נגנבתי.

מי מאיתנו שמשתמש במחשב כבר זמן רב, יודע שהתוכנות מאד דינמיות. כל כמה זמן יוצאות גירסאות חדשות, או פורמטים חדש שדורשים מקודדים אחרים וכו'. אחד הבונוסים הגדולים של לינוקס הוא שכל אלה יורדים אוטומטית למחשב – כך שתמיד יש בידכם את הגירסא הכי מעודכנת של התוכנה. פיצ'ר נוסף הוא עדכון אוטומטי של מערכת ההפעלה. חשוב לא פחות, ומעצבן הרבה פחות מזה של חלונות.
גם לאחר שעדכנתי את כל התוכנות האפשריות (דיסק קשיח של 160 ג'יגה ועוד אחד של 80. צריך למלא אותם איכשהו) המשכתי לגלות תכונות מעולות של המערכות. החשובה מביניהן היא ריבוי סביבות העבודה: אנשים כמוני, שמשתמשים במחשב לכמה עיסוקים שונים, מוצאים עצמם סוגרים ופותחים לא-מעט תוכנות כשהם עוברים בין עיסוק לעיסוק. ריבוי סביבות העבודה בא לפתור זאת: בסביבת עבודה אחת אני פותח את כל התוכנות שקשורות לכתיבה בבלוג, בשניה את כל הדברים המתמטיים בהם אני משתמש – ובשלישית, סתם אתרי תוכן מיותרים. כתבתי שעה בבלוג ורציתי לעבור ללמוד? צריך ללחוץ על כפתור אחד, וישר עוברים לסביבת העבודה עם כל תוכנות הלימודים. בא לי להתאוורר לשתי דקות? סבבה. אני עובר לסביבת העבודה של אתרי התוכן והסרטים. הכל בלי לסגור ולפתוח תוכנות בכלל – ממש כיף.

יתרונות נוספים מתבטאים בכך שכל תוכנה באה כבר מותקנת עם כל הפיצ'רים המלאים. תוכנת המוזיקה, למשל, מראה את המילים לשירים, עושה סטטיסטיקות אוטומטית ויוצרת רשימת שירים אהובים – ועוד 1001 דברים שבחלונות צריך להוריד פלאגאינים בשבילם. ככה זה בעולם הקוד הפתוח.

בתור מסיונר חדש של לינוקס, חיפשתי דרכים להלהיב חברים ועוברי אורח בחדרי. היות ותמונה אחת שווה אלף מילים, כל הפיצ'רים מלמעלה לא ישכנעו כמו אפקט גראפי אחד מגניב של המערכת. למזלי, ללינוקס, כמו לפיירפוקס, יש עשרות פלאגאינים גראפיים ואתרים שמציעים כל מיני עיצובים שונים ומשונים להורדה. התחלתי בלשנות את האיקונים לזכוכיות, ואת מסך הפתיחה לעיצוב טבע מגניב. אחרי זה התקנתי את התותח הכבד: בריל – מנהל חלונות ללינוקס שמאפשר כל מיני דברים מגניבים כמו הפיכת המערכת לכאילו-תלת-מימדית (כשעוברים בין סביבות עבודה זה נראה כמו קוביה מסתובבת) או אפקטים מיוחדים להגדלה והקטנה של חלון. אם זה לא יקנה את האורחים הארעיים פה, אזי אני לא יודע מה כן.

הגענו לחלק הלא-נעים לדיווח: חסרונות. למרות כל האמור לעיל, אובונטו עדיין סובלת מלא מעט חבלי לידה (אם כי הרבה פחות מאשר הפצות לינוקס קודמות שניסיתי). אף על פי שההתקנה עברה די חלק, כרטיס המסך עדיין לא עובד 100% לרצוני. תוכנות שלא ברשימת התוכנות שהמערכת מציעה (ויש כאלה כמובן), לא הכי פשוטות להתקנה, ולפעמים גם מתגלים באגים מוזרים. גם ברשימת התוכנות שכן מוצעות להתקנה לא הכל מושלם: הממשק הגראפי למטלב (תוכנה מתמטית) לא עובד בכלל, והמסנג'ר שמגיע עם המחשב טוען שהוא עולה חדש שעוד לא למד עברית. גם בעיות תאימות בין האופיס לאופן אופיס כבר התגלו – ומנסיון של כמה שעות עבודה גיליתי שהוא פחות נוח מהגירסא החלונאית.

כפי שנכתב בפיסקה הקודמת, לא הכל ורוד בממלכת הפינגווין. נכון לרגע זה נדמה שהיתרונות מביסים בקלות את החסרונות, וזה עוד מבלי לדבר על הרגשת הסיפוק שנותנת המערכת החדשה. גזר הדין הסופי ייכתב רק בעוד כמה זמן, כשאתרגל למערכת לחלוטין. עד אז, צפו לדיווחים שוטפים של משתמש לינוקס חדש.