משחק תיעודי

בבוקר ה – 20 לאפריל 1999, קמו אריק האריס ודילן קלבולד כשמטרה אחת בראשם: להרוג. מעשיהם בהמשך היום, הטבח בתיכון קולומביין, זעזעו את העולם. השניים הרגו 12 מורים ותלמידים, ופצעו 24 נוספים לפני שירו בעצמם. כולם דיברו על זה, דשו בנושא, עשו על זה סרט – ובסופו של דבר, בצורה טבעית, הגיע גם זמן המשחק.

כשדני לדון גילה את תוכנת RPG Maker, החליט הוא להגשים חלום ישן ולבנות משחק מחשב בעצמו. לדון, להצהרתו, לא רצה ליצור עוד משחק הרפתקאות זניח עם דרקונים וחלליות שייפול לתהומות השכחה. הוא רצה לעשות משהו זכיר, שידברו עליו. בסופו של יום בחר לדון לממש משחק המדמה את יום הטבח בתיכון קולומביין. בשקדנות מרשימה אסף כל מידע שהיה ידוע על קורות אותו היום – תמונות, טקסט או זכרונות – עד שבסופו של דבר גיבש הכל ליצירה אחת שלמה בשם Super Columbine Massacre RPG.

בבוקר ה – 20 למאי 2005, יום השנה השישי לטבח, שיחרר לדון את משחקו לאוויר העולם. אך המדיה שמה לב ליצירה רק קצת לפני יום השנה שאחריו. משם החל להתגלגל כדור שלג שהגיע לשיא עם 8,000 הורדות ב – 17 למאי – מספר שגרם לקריסת השרת. היוצר ביקש תרומות בסך מליון דולר בכדי להחזיק את אתרו בחיים. לנדן גם צפה כמובן לא מעט תגובות שליליות – ולכן ביקש להישאר אנונימי תחת הכינוי 'קולומבין'. בסופו של דבר, רוג'ר קובץ' בן ה – 22 ניצל את הזעם שתקף אותו בעקבות המשחק בכדי לחשוף את זהותו האמיתית. קובץ', יש לציין, היה חבר של אחת מקורבנות הטבח.

עד כאן הרקע – אך מה לגבי המשחק? האחרון בנוי משלושה חלקים, או מערכות: בראשונה, העשויה יותר כסרט אינטרקטיבי מאשר כמשחק הרפתקאות, מכינים האריס וקלבולד (השחקן משחק את שניהם בו זמנית) את הקרקע לטבח: אוספים דברים מהבית ומטמינים פצצות בתיכון. אווירת השקט לפני הסערה בחלק זה, והעדויות הרבות האמיתיות שהוא מכיל, גורמות לו להיות הכי נוגע בנפש מכל חלקי המשחק.

בחלק השני מתחיל הרצח עצמו. הרוצחים מנהלים קרבות-תורות עם כל אחד מהקורבנות, כאשר נצחון בכל קרב מעניק להם נקודות נסיון ויכולות אחרות. חלק די מתיש ולא מעניין במיוחד שמסתיים כמובן בהתאבדות משותפת של השניים. צילום אמיתי שלהם לאחר המוות מוצג על המסך. כאן בערך הייתי מצפה שייגמר המשחק – אבל לא.

(זהירות! ספויילרים כבדים למשחק בהמשך!)

החלק השלישי והלא צפוי ביותר בכל העסק מתרחש בגהנום – כאשר "גיבורינו" נאלצים לפלש דרכם בים שדים לעבר מלחמה עם השטן. חלק זה מכיל לא מעט דיאלוגים מעוררי מחשבה, כולל אחד מפתיע עם ניטשה – ובעצם משמש כשלב הסקת המסקנות של הפרשה. די מעורר מחשבה.

לסיכום, Super Columbine Massacre די גרוע כמשחק, אבל עצום בתור יצירת אמנות. לדון אכן רואה עצמו יותר כאמן מאשר כמעצב משחקים – ומטרתו הראשונה הייתה לזעזע ולגרום לחשוב. אני, בתור אחד שמאמין שמשחקי מחשב הם מדיה לא מנוצלת, מעריך עד-שמיים את היצירה.(דרך Arthouse Games)

1. אם כבר מדברים על משחקים בעלי ערך מוסף, אז ג'ויסטיק תוהים היום מה יקרה אם ישתמשו בטכניקות משחקי מחשב בשביל ללמד נגינה אמיתית בגיטרה? קריאה מרתקת.
2. הפוסט של ג'ויסטיק צורף לרשימת 'שווה קריאה' שבסרגל השמאלי של הבלוג. מלבד זאת צורף לשם היום גם חלק א' של סיכום השנה הנהדר של קומיקס וירקות. אמרתי לכם שאני מתכוון להתחיל לייחצן את החלק הזה של הבלוג :]