מזון ויזואלי

יוהו! שביתה באוניברסיטה, דדליין שהסתיים אתמול וגם קצת חשק לחופש גרמו לי לעשות בערך כלום ביממה האחרונה. הסתובבתי קצת בת"א, פגשתי קצת חברים, נכחתי במפגש בירה (כמובן) וגם ראיתי המון סרטים. האחרון היה השפעה מוחלטת של סיכום השנה מעורר החשק, כמו תמיד, של רד פיש מעין הדג. בתור מחווה, צפיתי היום בשלושת סרטי האנימציה שרד טען שהיו טובים במיוחד השנה. להלן דעתי הקצרצרה-לא-מקצועית-ולא-מבינה-כלום עליהם.

עוד משהו לפני שנתחיל: לתאר עלילות זה משעמם, כך שאני מתכוון לנקוט בטריק הידוע של 'תיאור כל הסרט בשורה אחת (או שתיים)'. למזלי כל הסרטים הם הוליוודיים, כך שאין בעיה לממש את המטרה.

בית של מפלצת
איש זקן ומפחיד גר בבית מוזר בשכונה. האיש מת, הבית קם לחיים ואוכל אנשים. שלושה ילדים נלחמים בבית.


שימו לב למילים הראשונה בשני המשפטים הראשונים, ולשניה במשפט האחרון: 'איש', 'איש', 'ילדים'. הבחנתם באנומליה המטורפת? יש פה עסק עם סרט אנימציה ממוחשבת בלי חיות. הימור תסריטאי מקורי ואמיץ.

מפלצת של בית סובל מסינדרום ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד. יש בו שני חצאים, שונים מהותית אחד מהשני. הראשון ביניהם מקסיייייייים, שנון, מלא בדיחות גיקים טובות, כולל הופעת אורח של מאסטר-גיק-למשחקי-מחשב המשאירה טעם חזק של עוד. השני, המכיל את המלחמה האמיתית בבית המפלצתי, באנלי, לא מרגש וגורר פיהוק אחד גדול של ארבעים דקות. לא ידעתי שהפה יכול להישאר פתוח כל כך הרבה זמן.

נקודות נוספות לציון: הסרט נעשה בטכניקה של תפיסת תנועה (כמו רכבת לקוטב) – כתוצאה מכך הדמויות זזות בצורה אמינה למדי ולא רובוטית. מתוך שלושת דמויות הילדים, דווקא הגיבור הוא המשעמם ביותר וחסר ייחוד (אמריקן הירו טיפוסי). השניים האחרים הם סייד קיק שמנמן וחביב, וילדה קרייריסטית, רצינית ומקסימה. הבית עצמו מונפש בצורה לא רעה, אבל לאחר ששראינו יצירות הנפשה כמו קינג קונג או גולום, קשה לדווח שהוא עוצר נשימה. מה שכן עוצר נשימה הוא הצילום ותנועות המצלמה. לפחות לעיניו של חובבן כמוני זה מדהים.

מפלצת של בית נראה כמו סרט מצוין בן שעה שמישהו התאמץ להרחיב לשעה וחצי בכדי להתאימו לפורמט ההוליוודי. שלושת רבעי אגודלים למעלה.

מעבר ליער
בפינה אחת של היער: דביבון חייב לדוב עגלה מלאה באוכל (כן, מה ששמעתם). בפינה אחרת: חבורת חיות מגלה שקיצצו את שטח המחיה שלה לטובת שכונת מגורים. משלבים הכל ביחד ומקבלים: הדביבון מלמד את החיות איך להשיג אוכל לא בריא מבני האדם. יש עוד? וודאי שיש – אבל זה לא רלוונטי לעניינו ובבחינת מיני-ספויילר.



כשהמשחק נמאס אבל חייבים להמשיך לשחק אותו, אתה מתחיל לשבור את החוקים. לזוג תסריטאים כלשהו נמאס לכתוב סרטים על חיות מדברות בקולות של מפורסמים. הם החליטו לשבור את החוקים וכתבו סרט טוב. הנה מקוריות במיטבה.

מעבר ליער הוא פשוט סרט מוצלח ומצחיק. הדמויות מצחיקות, בני האדם מצחיקים, האמירות על בורגנות מצחיקות – והתנגשויות הבלתי פוסקות בחפצים מאד-מאד מצחיקות. תזכרו ילדים – שנינות זה נחמד, אבל התנגשות זה אמנות! הכתיבה המושחזת עקפה את חוסר המקוריות המשווע, ויחד עם אנימציה ראויה יצרה יצירה מוצלחת ביותר. לכו לראות.
(ואם תשנאו, תזכרו איפה קראתם את זה לראשונה. לא – לא פה, אלא בעין הדג כמובן).

בוהן שלמה למעלה.

תזיזו ת'רגליים
פינגווין רקדן צעיר אך חסר-יכולת-שירה נולד לקהילת פינגווינים המאופיינת ביכולת הזימרה שלהם. הפינגווין, ראו פלא, הופך את עולמם.


כל המבקרים אמרו זאת, אך חייבים לחזור: תיאור העלילה הבאנאלי לא משקף כלל את עלילת הסרט הכה-שונה מכל דבר ממוחשב אחר שראיתי עד עתה. החיות הן חיות – כלומר, לא אנושיות. יש (כמעט) רק סוג אחד של חיה, ולא חבורה שמורכבת מתשעה מינים שונים שהחליטו שהמשיח הגיע ואפשר לחיות בשלום. הכי חשוב: המראה החזותי של הסרט גרם לי לרצות לעבור לאנטרטיקה. למישהו יש דילים להציע?

בכל זאת, כשהסתיימה הצפייה הרגשתי נימה קלה של אכזבה: הסרט, למרות מה שכולם אומרים, לא היה מדהים במיוחד. גם מבוראט לא נפלתי מהרגליים, וקשה לי שלא לתהות הייתכן שאני מקולקל? למזלי בא רז וכתב ביקורת לעין הדג שהבהירה שאני לא לבד. הבדיחות לא מספיק מצחיקות, העלילה לא מתחברת לי טוב והכל נראה כמו אירועים שרודפים אחד את השני בסתמיות מסוימת וכו'. ליתר פירוט, תאלצו לקרוא את רז.

שורה תחתונה: חצי בוהן למעלה.

הניו זילנדית החדשה בארץ
רגע, אל חשש. זה לא שם סרט שאתם לא מכירים, אלא סיכומון קצרצר של מפגש הבירה של הפרלמנט של בירדי מאתמול. עברתי נושא בצורה פתאומית בלי להודיע. מצטער.

אנשים טובים דואגים לי לאחרונה לכמות מעוררת הערכה של בירה מעניינת. הפעם מדובר באדם פלדמן, יבואן בירת מונטיט'ס הניו זילנדית. מחמשת הסוגים שהמבשלה מספקת, מביא פלדמן שניים: אייל אירי אדום, ובירה בסגנון גרמני כהה (שוורצה).

לשתי הבירות מאפיין משותף בולט: הן צלולות בצורה מפחידה. באייל אירי האדום, שכעקרון אמור להיות סגנון דומה לזה של קילקני, אך מעשית עולה על האחרונה בכמה רמות, הדבר ניכר גם במרקם. It's fucking close to water – אבל לא בצורה רעה. ההרגשה המיימית של הבירה, יחד עם הטעם המיוחד והמצוין שלה, גורם לרצות לשתות ממנה עוד-ועוד. התלהבתי נורא והחלטתי שהיא עולה חדשה ראויה.

שאר החבר'ה, בניגוד אלי, העדיפו את הבירה הכהה. הטעם שלה יותר חזק, ולכן ניצח כנראה בקרב אצל רוב האנשים. ע"פ הכירותי עם השוק הישראלי, כנראה שגם בפאבים היא תשלוט. נו, יותר אייל אדום בשבילי. מה רע?

מונטיט'ס הגיעה לארץ ממש עכשיו ועדיין לא התאקלמה. רשימת הפאבים שימכרו את המוצר נבנית בימים אלו – ותאמינו לי שאם אצליח להניח עליה ידי היא תפורסם בבלוג. לחנויות היא לא תגיע נכון לרגע זה – אבל מי יודע לגבי העתיד? המחיר בפאב יהיה בסביבות ה – 25 ש"ח לשליש. מחיר די סטנדרטי לבירת בוטיק מיובאת.

1. אם כבר מזכירים את סיכום השנה של רד פיש – ראוי לציין שהוא מופיע בפינה 'שווה 'קריאה' שבסרגל הצידי של הבלוג. חשבתי להתחיל לייחצן אותה קצת ולהודיע פה כשעולה בה אייטם חדש. יש מסכים?