ביקורת פאב: ארמדילו סרבסה

סאגת ארמדילו התחילה עם פאב שכונתי מוצלח ברחוב אחד העם. בשעות השיא שלו לא יכולת לדחוף סיכה פנימה מבלי לפוצץ בטעות אחד הנוכחים. זמן לא קצר אח"כ, נפתח הסניף השני: ארמדילה\ארדילו דרום (שם שנוי במחלוקת) בפלורנטין. שכונה שמאד מתגאה בשכונתיות שלה, אבל ככל הנראה, פחות אוהבת את הפאבים השכונתיים שלה. שנה מאוחר יותר, החליטו הבעלים שאם פלורנטין לא אוהבת אותם – אז גם הם לא אוהבים אותה בחזרה. הסניף בדרום נסגר, וסניף חדש נפתח בצפון דיזינגוף, כחלק מההתעוררות האלכוהולית הכללית של האיזור.

נכנסנו בשש וחצי והברמן שאל אם אפשר לחזור עוד חצי שעה. מאד ישראלי, היות ובעכבר העיר רשום שהמקום נפתח בשש. בחזרה, לאחר כשעה ב – mate, היו המקומות על הבר כבר חצי תפוסים.

התיישבנו ליד תייר אמריקאי (אלו, רשום להם המוצא על המצח) שישב עם צ'ייסר ובירה, והזמנו את המשקה החביב עלינו: דאנסינג קאמל. הסגנון שהיה בארמדילו (לדאנסינג קאמל ארבעה סגנונות) הוא: פייל אייל (Pale Ale) – אך הברמן לא ידע זאת וכינה את זה פשוט: אייל. ארמדילו החדש מסווג עצמו, בין השאר, כפאב בירות. יש שם מבחר מאד-מכובד של עשרה ברזים. חלקם סטנדרטים: גינס, טובורג או סטלה, וחלקם אקזוטיים יחסית ומעניינים: דאנסינג קאמל המדובר, סנט-ברנרדוס טריפל וקוזל. לפחות ע"פ הבירה שקיבלנו, נראה שמטפלים בסחורה היטב. גם המחירים, אגב, זולים למדי. 24 שקל לחצי ליטר של היקרות מבין הבירות.

התחלתי לדבר עם התייר. כבר שמונה שנים שהוא נע ונד בין ישראל לארה"ב. מומחה אבטחת מידע שכיר חרב עם המון כסף כנראה. מעבר לבירה ושני הצ'ייסרים שהוא שתה (פלוס אחד שהוא קנה לברמן), גם הייתה לידו קופסת סיגרים קובנים, שכל אחד מהם עולה קצת יותר מהתקציב השבועי שלי. לאן מעדו פניו לאחר הפאב אתם שואלים? להיפגש עם סוחר השעונים שלו כמובן. איך הוא אמר במשיכת כתפיים וחיוך נוצץ: 'אמריקאי עשיר'.

שני חבריי הזמינו אוכל ואז העירו על פשטות העיצוב במיטב המסורת הארמדילואית: קירות חשופים, עץ לא מגומר ומחוספס בתור המדפים – ובכלל, אווירה קצת מוזנחת. אפילו כלב היה שם להשלמת האווירה. וכלב, כידוע, הוא סימן ההיכר של פאב שכונתי אותנטי.

ספציפית באותו הערב אופיינה גם המוזיקה בפשטות. שמענו אלבום שלם(!) מההתחלה ועד הסוף. ולא איזה נכס צאן ברזל ידוע, אלא דווקא את הדיסק הלפני אחרון של קימאה דואסון. אני, מעריץ מושבע, לא התלוננתי, ואפילו השקטתי את התייר כשהגיע תורו של Anthrax להתנגן. שיר בו אני צריך להתרכז בהאזנה. השאר, אגב, היו אדישים לחלוטין ופשוט לא שמו לב למוזיקה, שמתנגנת בווליום יחסית נמוך המאפשר שיחה.

האוכל הגיע: כבד אווז (26) וקציצה אוקראינית (20). הכבד אווז ידוע בתור אחד הטובים בעיר (יחד עם עוד עשרים נוספים). בשנה-שנתיים האחרונות הוויכוח על כבד האווז הטוב בעיר הפך למסוכן כמו הדיון בדמות החומוסיה המובילה. בלי קשר, זה של ארמדילו הוא ממעלה ראשונה. גם הקציצה האוקראינית, שם אקזוטי לקציצה עם ירקות, הייתה מצויינת. בדר"כ מטגנים אותה בחמאה. אך כאן, מפאת הכשרות של בשלנית המקום (שמועות מספרות שמדובר באמא של הבעלים), היא מטוגנת במרגרינה. מה שלא מוריד אפילו קצת מאיכותה.

הכוסות התרוקנו, והברמן שאל אם אנחנו רוצים עוד סיבוב. לכל אחד מאיתנו עוד היו תוכניות לאותו הערב והשבנו בשלילה. ארמדילו סרבסה מאד דומה לאחיו באחד העם. לא משנים את מה שרע – וטוב שכך. אם רק יוסיפו הפי-האוור למקום, הוא יהיה מושלם.

(ארמדילו סרבסה. דיזינגוף 174)