פולק'לה – סיכום בלי מחשבה

הפוסט הבא נכתב בנשימה אחת, בלי מחשבה. אתם יכולים לבחור לקרוא אותו כך, או שאפשר גם לקרוא אותו לאט (ואז אני מבקש להתעלם מכל השגיאות שנעשו עקב החיפזון).

האמנים בפולק'לה התחלקו מבחינתי לשלושה סוגים: אלו שיצא לי לראות בעבר, אלו שלא יצא לי לראות – אך אני מכיר את השירים, ואלו שאין-לי-מושג-ירוק-מי-הם, מלבד שהשם נשמע מוכר. האחרונים היוו את האחוז הגבוה ביותר בחלוקה.

הגעתי למקום בשלוש ורבע. נשארתי עד אחת בלילה. זה פאקינג-המון-המון-שעות בשבילי להיות במקום אחד בלי להתחרפן. נראה לי ששברתי איזה שיא שנתי קטן. לא הייתי כמובן בכל ההופעות (יצאתי להפסקות בחוץ, לשבת עם אנשים, לאכול וכו'). אני גם לא זוכר את כל ההופעות שראיתי (בן אדם בסה"כ, לא?). הסיכום המובא למטה כולל כמה מילים על ההופעות שנחרטו לי בראש. זה לא אומר שאלו שלא שם לא היו טובות, אלא שסתם פיספסתי אותן\הייתי עסוק באותו הזמן בדברים אחרים. נקודה אחרונה: אני מקווה שלא בילבלתי בין שם אמן למופע. ברצף כל כך אינטנסיבי זה עלול לקרות. אם מישהו שם לב לבלבול כזה – שיודיע לי, ואתקן.

מוכנים? היכון, צא:

עמית קלינג: עמית קלינג היה הראשון בגל של שמות שהכרתי בעיקר ככותבים בפורומים השונים. הוא מופיע לבד עם פסנתר, ואני לא בטוח אם זו הסיבה לכך שהוא גרם לי לחשוב על שלומי שבן. אולי זה המראה שטיפה דומה, או סגנון השירה – או שאני סתם הוזה. בכל אופן, הייתה הופעה חביבה ביותר. ספתח טוב למרתון.

יונתן בירנבאום: כאשר יונתן בירנבאום התחיל לנגן לחשתי: 'שיט! הגעתי בטעות לפסטיבל הגיטרה הקלאסית' (יש כזה במוזיאון ת"א השבוע, בחיי!). הוא עלה לבמה, ונתן קטע אינסטרומנטלי קצר וחביב. אחרי זה הוא המשיך בקאבר ליצירת גיטרה קלאסית שמעולם לא שמעתי, עם צלילים רכים ומוזיקה מתוקה. למשך כמה דקות המקום היה השקט בהתגלמותו – וכשהוא סיים לנגן, מחיאות הכפיים כמעט הרעידו את התקרה. בדיעבד, אף אחד לא קיבל מחיאות כפיים מלאות חזקות מאלו בשאר היום.

האזרח צודרוב והשפנפן: להקה די חדשה, שלא מופיעה יותר מדי – לפחות לא בת"א. אהבתי אותם כבר מזמן, רק ע"פ השם המגניב והשירים שהורדתי ממייספייס. ההופעה לא איכזבה. למרות שאחד משני חברי הלהקה היה קצת חולה, והתבלבל בשני שירים. בתחילה חשבתי שאולי אני נהנה בגלל ששיננתי את השירים שהיו ברשת, אבל ע"פ התגובות שנשמעו מסביב, כנראה שזה לא המקרה. החבר'ה סיימו באקט שיווקי חכם: הודיעו שלמעלה מחלקים את האי.פי שלהם חינם – מה שסימן התחלת נהירה לקומה העליונה. יש להם הופעה ב – 27.3 (אם אני זוכר נכון). תקבלו פרטים ועדכונים פה, כשיגיע המועד.

איתי בלטר: לפני עידן ועידנים, קניתי סינגל של איתי בלטר: השמש, הרוח, השד והים. הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הבייתה, היה לשמוע את הסינגל הנ"ל, בהשפעת ההופעה כמובן. לאיתי יש עוצמה מסוימת בהופעה החיה, שנתנה לשיר זווית שונה מזו שהרגשתי קודם. נקודות נוספות לגביו: האלמנטים: שמש, רוח וים, חוזרים אצלו בעוד לא מעט יצירות. בשיר מסוים, הוא הפך למולטי-טסקינג, וניגן עם פסנתר ומפוחית באותו הזמן. היה לו גם שיר אחד שלווה במחיאות כפיים בלי נגינה, ולי אישית, לא עשה את זה.

Mad Bliss: הדבר השני שעשיתי כשחזרתי הבייתה, היה להוציא את האי.פי של Mad Bliss מהארכיון, ולהאזין לו. איזו עוצמה מדהימה יש לחבר'ה האלה כשהם שרים! ואנשים באיזור עוד הבטיחו לי שזה לא כלום לעומת הופעה מלאה, בחלל גדול. הזמר מחזיק את המיקרופון כמו אצן שמוכן לצאת להסתערות למטרה, הוא זועק נשמתו בכוח. לשיר האחרון הם גם הביאו שחקנית חיזוק, ויש להם הופעת השקת אלבום הבכורה ב – 17.3 בתמונע (שונצינו 8 ).

דני הדר: הדבר השלישי שעשיתי כשחזרתי הבייתה, היה לשמוע את אחד הדיסקים של דני הדר. אבל זו לא חוכמה גדולה, אני עושה זאת אחרי כל הופעה שלו. גם הפעם, כמו בשבת שעברה, הוא הופיע עם נגה. נקודות חשובות: דני הדר בחור ממש מצחיק. מהופעה להופעה אני קולט כמה 'זונה של המיתון' הוא שיר ענק, סיפור בשלושה חלקים. לאחר השיר הרביעי, כשכבר תיכננתי לכתוב שאין סיכוי שאשמע אי פעם את דני מבצע אחד משירי טרילוגיית מלבי שלו בהופעה חיה, הוא פצח בראשון מביניהם לקינוח. סיום אדיר, לאחת ההופעות המהנות של הערב מבחינתי.

שני קדר: נורא רציתי להיות בהופעה של שני קדר, אך אנשים (טובים בדר"כ) עיכבו אותי בחוץ, ונכנסתי פנימה לשמוע את סוף השיר האחרון שהיא ביצעה. קאבר כלשהו – שכחתי את השם. חבל.

Visiting Hours: הצמד מירושלים הציג את האשה-בהריון-הכי-זורחת בעולם. להופעות, אם עוד לא הבנתם, יש נטיה לפעמים לגרום לך להעריך דיסקים שבעבר לא האזנתם להם כמו שצריך. עם Visiting Hours זה קרה שוב. קצת לפני סיום ההופעה, הם שילבו שיר ביפנית – לבקשת הקהל. לי אישית, השיר קצת פחות עשה זאת, אך שאר ההופעה כן.

נעם רותם: התרגשות קלה נרשמה כשנעם רותם, אקס להקת קרח 9, עלה לבמה. בעיקר מכיוון שעמית ארז עלה איתו וכיוון את הגיטרה בכיסא ליד הסולן. מאוחר יותר, נרשמה התרגשות, סתם כי נעם שר טוב. הוא החל בשיר שקט ויפה, המשיך במשהו שנשמע כמו קרח 9. בכלל חמישים אחוז מהשירים נשמעו כמו קרח 9 – וחמישים אחוז, כמו משהו אחר. היה לו איזה שיר, שכל-כולו הומאז' לעמית ארז. האחרון גם עלה לנגן איתו בשני שירים. בסופו של דבר, הופעה חביבה ומפתיעה לטובה היות ולא הכרתי את יצירתו החדשה.

יאיר יונה: אם כבר פולק, אז יאיר יונה עשה מחווה לאמני פולק אמיתיים. הופעה מלאת רפרנסים לאמנים גדולים, קאברים וכל הדברים האלה.

עמית ארז: כשעמית ארז עלה לבמה, חבר אחד שאל אותי 'בן כמה הוא? 16? נראה ממש צעיר'. לא ידעתי להשיב. כשהוא התחיל לנגן, המורבידי אמר: 'סמוראי של ששה מיתרים'. בהתחלה חשבתי למשוך עד ההופעה שלו, ואז לפרוש הבייתה. אבל הוא נתן חשק להישאר ולשמוע עוד ועוד מוזיקה.

דויד פרץ: אנחנו כבר בשלב של הערב בו העייפות קצת חיבלה ברשמים. היה ברור שאחרי ההופעה של דויד פרץ אפרוש הבייתה. אני קורא את הבלוג של פרץ, יוצר השיר, בקביעות – אך את המוזיקה שלו עוד לא יצא לי להכיר. לא ממש באשמתי אם יורשה לי לאמר – הוא לא הופיע במרכז מאז פולק'לה הקודם. רמות הרגש שהעלו בי שיריו בהופעה, חסרות תקדים בהתחשב בכך שזוהי פעם ראשונה שאני מאזין להם. בסוף הוא שאל אם אנו רוצים שיר פרידה או שיר תקווה? אני, שידעתי שאחרי זה אעזוב, קיוויתי לפרידה. הוא בחר בתקווה, לתת המשכיות להופעה שאחריו. בדיעבד, הייתה זו בחירה נכונה, שהוציאה אותי מהמבנה בלב אופטימי ושמח.

1. עם קצת מזל הפוסט יתקשט בהמשך בקצת תמונות. פרי עבודתו של גרבולון, שבא אתמול לפול-טיים-ג'וב בצילום. לא נראה לי שהוא פספס אף הופעה, ובכל אחת מהן הוא צילם-וצילם. כבוד.
2. דווקא ציפיתי מאד להופעה של Mary & The Baby Cheeses, אך לצערי הם היו מהבודדים שהופיעו לפני הגעתי.
3. חבר טוב העיר בחוכמה במהלך הערב, שלהבא אולי כדאי לפצל את הפסטיבל לשני חלקים. מעבר לסחבת הצפויה בשעות, שגרמה לכך שרבים כבר לא נשארו לדויד פרץ למשל, מעטים גם האנשים המסוגלים לשמוע עשרים-ומשהו הרכבים שונים ברצף, ולתת לכל אחד מהם את תשומת הלב הראויה.
4. זה לא קשור לההערכה שאני רוחש למארגן האירוע על הפסטיבל המוצלח.
5. אמרתי לפני אתמול, שלא ברור איך מתכננים להכניס כל-כך הרבה אנשים למבנה הקטן יחסית של שו"ר 3. ובאמת – בשעות השיא נשארו אנשים בחוץ, והמארגנים לא הסכימו להכניס עוד לפני שקצת יתפנה.
6. דויד פרץ גם העיר שהמבנה תעשייתי מדי לטעמו, ולא מתאים למאורע. עם זה, אני ממש לא מסכים. לשו"ר 3 יש אווירה אינטימית וביתית. מקום חביב ביותר.
7. ספרתי חמש מפוחיות במהלך הערב. מה לעשות? זה סוג הדברים שסופרים בפסטיבל פולק.
8. להערכתי, בממוצע היה קאבר אחד לשתיים וחצי הופעות. יחס, אהמ, מעניין.
9. הפוסט מוקדש ל – D, ידידה יקרה וחובבת הופעות חיות שלא נמצאת בארץ כרגע. היא בטח לא תופתע לשמוע שהייתי נורא שמח אם היא הייתה נוכחת אתמול.
10. אני מאחר להרצאה הראשונה של הסמסטר וחייב לרוץ. בטח שכחתי עוד המון נקודות חשובות. נו שווין. קורה.