ספיידרמן 3 ומיני-מרתון סם ריימי

השתילו לי שן בפה. יותר מדויק לאמר: השתילו לי בורג שעליו בסופו של דבר תורכב שן חדשה. זה תהליך כואב ומעצבן, שפוגע קשות באיכות המחשבה ועל כן מכריח אותי להישאר בבית ולבהות בסרטי קולנוע טיפשיים על המסך. לא כייייייייייייף.

(לשים תמונות של ספיידרמן זה פאסה. איש החול הוא הפייבוריט החדש)

נכון לעכשיו אני כלול במיעוט שחושב שספיידרמן 3 הוא סרט מצוין. למרות שבחור אלטרנטיבי רגיל להיות במיעוט, לא יכולתי הפעם, שלא לתהות על הסיבות לכך. אז מצד אחד, ייתכן שבאמת בלתי-אפשרי לאחד כמוני, שקרא מאות חוברות ספיידרמן בימיו, לסבול מסרט אקשן של המותג. מצד שני, את הדבר הדוחה הזה שהם עשו ב – 78', לא הצלחתי לראות עד הסוף.

הסרט החדש לא חף ממחדלים, וקל להבין למה כה הרבה שונאים אותו: הוא מגוחך ברמות (לא הפריע לי בכלל. אפילו גרם לי לפרצי צחוק בריאים), אין בו הרבה אקשן (צעד חיובי. גם אקשן טוב צריך לבוא במינון סביר), קטעי הדרמה בו מגוחכים (לא יכול להיות שריימי לא שם לב כמה מצחיק פיטר פרקר כשהוא בוכה. זה בטח נעשה במודעות עצמית) – ויש בו דגל אמריקאי אחד שנורא הפריע לחלק מהצופים. יחד עם זאת – הוא פשוט כייייייף. ושוב: כיייייייייייף. דמיינו לכם פרק בסדרת טלוויזיה שהיוצרים החליטו להשתולל ולעשות שמייח – ותקבלו ספיידרמן 3.
(שתי ביקורות לדוגמא על ספיידרמן 3 יש בעין הדג ובסינמסקופ)

כתבה מוואינט ניצלה את הרוח שעשה ספיידרמן 3, ושכנעה אותי לנצל את החופשה הכפויה כדי לצפות בסרטי סם-ריימי ישנים ששוכבים לי בארון. מיני-מרתון פרטי קטן.

הראשון מביניהם הוא המהירים והמתים (The Quick and the Dead), מערבון מרובה כוכבים (שרון סטון, ג'ין הקמן, קורט ראסל, ליאונרדו דיקפריו) ושובר מוסכמות מ – 95. ראשית, הוא שם אישה בתפקיד הגיבורה הקשוחה. שנית, יש שם את שרון סטון בתפקיד-הרציני הראשון שלה אי פעם, וגם התפקיד הראשון בטח בו לא התפשטה חלקית. זו גם הייתה הפעם הראשונה שריימי ביים סרט שאינו אקשן\אימה טהור, והפעם הראשונה שקיבל לידיו כוכבים גדולים. פיו, נראה לי שתיארתי את הסרט בצורה יותר מהפכנית ממה שהוא באמת.

הסיפור, המתאר תחרות אקדחונים בעיירה שכוחת אל, נשמע כמו מערבון קלאסי. האקשן המועט שם מרגיש כהילוך איטי לעומת ספיידרמן 3. מצד שני, גם המטריקסים מרגישים כהילוך איטי לעומת קטעי האקשן בספיידרמן 3. בימוי הדרמה, זה שעכשיו סופג בגללו ריימי כל כך הרבה מטחי אש, לא היה גם אז משהו יוצא דופן, אבל לפחות לא מתפוצצים מצחוק כשסטון מתחילה לבכות. צריך שחקן מחונן אמיתי, כמו טובי מגוויר, כדי לגרום לפרצי צחוק בקטעים דרמטיים.

הסרט השני במיני-מרתון, הוא השלישי בסדרת Evil Dead הקאלטית של ריימי, Army of Darkness. את הסרט הראשון בסדרה ראיתי בערך לפני שלוש שנים. קשה לאמר שהתלהבתי ממנו אז: מן סרט אימה עם עלילה קיטשית והמון המון קטשופ, שנראה שיוצריו אמנם עשו הרבה כיף ביצירתו, אבל לא השאירו כלום לצופים. הסרט השני אמור להיות רימייק לראשון, ולכן וויתרתי עליו מראש – אולם בשלישי, שתיאורטית מציג סגנון שונה לחלוטין, החלטתי לצפות.

שני הסרטים הראשונים בסדרה מכילים עלילה ממיטב קלישאות הז'אנר: חבורת צעירים מגיעה לבקתה עם ספר המתים. מסיבה לא ברורה הם מתחילים לקרוא בו, המתים קמים לתחייה, החיים קמים למיתה, וחוץ מהגיבור אש כולם נחתכים בדרכים אלו או אחרות. בסרט השלישי, אש מגיע למאה – 14 בעקבות ספר המתים. זה כבר יותר בחזרה-לעתיד מאשר סרט אימה קלישאתי.

Army of Darkness מקבל את התואר 'אימה' רק מתוך כבוד לשני הסרטים הקודמים בסדרה. כי אימה, הוא בטוח לא. אולי פארודיה, או קומדיה על הז'אנר. צוות הכותבים שלו מורכב מסם ואיבן ריימי, שניים מהאחראים לתסריט של ספיידרמן 3. כמו בספיידרמן, גם כאן הם עושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: כיייייייייייייייף. וזה בערך כל מה שיש בסרט – כיף ושטויות. אפילו כשאחת הנשים מנסה לסחוב את הגיבור לשיחה רצינית על עתידם, הוא עונה לה "Baby, it was what we call, 'Pillow Talk'" – וממהר לפנות את השטח.

בחודש הבא מתוכננים לעבור אצלי דארקמן, סרט גיבור העל הראשון של ריימי מ – 1990, ו The Gift, סרט האימה האחרון שלו שנעשה ב -2000. במידה ולא יקרה הבלתי מצופה, לא תשמעו עליהם יותר מדי. אני את הדעה החיובית שלי על סם ריימי כבר גיבשתי.