שיר השבוע: טייק 1

[השתעשעתי במחשבה על הרגל חדש: שיר השבוע. הוא יפורסם כל שבוע, בשני\שלישי, ויכלול כהרגלי בקודש, הררי מילים על היצירה שעשתה לי את שבעת הימים האחרונים. הרגלים זה דבר מסוכן היות וקל להפר אותם – אך מכיוון שעוד ארבעה וחצי שבועות אטוס לחו"ל, אין סכנה גדולה מדי שלא אעמוד עד אז במשימה]

אח! איזה ג'ואנה ניוסאם זו. לא מספיק שהיא מביאה לנו שירים מעולם אחר באופן קבוע (מישהו שמע, אגב, את האי.פי האחרון שלה שיצא השנה?), עכשיו היא גם החליטה להמליץ על יצירות מופת. באיחור של שבוע, גיליתי בעונג שבת לינק ל"ראיון" (או יותר מדויק: תחקיר תרבותי) בפיצ'פורק עם ניוסאם. שם היא פורשת את משנתה התרבותית, כולל רשימת השירים האהובים עליה: מהשנה החולפת, הישנים האהובים כרגע ו – גולת הכותרת: השירים *ה*אהובים ביותר *אי-פעם*. דברו על בניית ציפיות.

(בבלדות עסקינן. לתמונה זו קוראים: "בלדה")

בשירים מהשנה החולפת רצוי לציין את זה בעל השם המקסים "The Waltz of the Tennis Players" של Meg Baird. קאבר ללהקה עלומה משנות ה – 70: Fraser & Debolt. יצירה מתוקה של יוצרת שנעלמה מעיני עד עתה.

שלושה שירים נבחרו לאהובים-ביותר-אי-פעם. שניים מהם טובים (וזהו): I Told Jesus של רוברטה פלאק ו – I Think It's Going to Rain Today של רנדי ניומן. אבל רק בשלישי, המדהים(!), מתגלים מקורות ההשפעה האמיתיים של ניוסאם. אם חשבתם שהיא לבד בזירת בלדות-הפופ-המורכבות-מעל-עשר-דקות, הרי שמעולם לא שמעתם את Me and My Woman של רוי הארפר מ – 1971. שיר שנשמע כאילו ניוסאם עצמה רקחה אותו. רק שכאן, הנבל מוחלף בגיטרה, והקול הגבוה-חורקני בקול סינגר-סונגרייטר גברי טיפוסי. 13 דקות משתנות, זורמות, מקסימות וקסומות של מוזיקה מקורית. משהו בין בלדה לבין רוק מתקדם. לשמוע שוב-ושוב, ואז ללכת ולחרוש את הדיסק YS של הממליצה. בשביל הכבוד, אתם יודעים.

[הורדה: Roy Harper – Me And My Woman]