בודפשט 2: אפל

11 בבוקר. וינה, תחנה מרכזית. אני יושב ובוהה בקיר בשעמום. קול אשה מאחורי שואל 'אפשר לשבת?' – והתיישבה. הרמתי מבטי, מולי עומדת בחורה אסיאתית יפייפיה. הסתכלתי בה, בקיר, שוב בה – לבשתי את החיוך הכי מקסים בארסנל, ושאלתי: 'נוסעת לבודפשט?'.

כך פגשתי את אפל (Apple).

לעיתים רחוקות בחיים מרגישים קליק ראשוני קסום עם אדם זר. לי ולאפל היה כזה אחרי חמש דקות שיחה. עשר דקות עברו וקבענו להיפגש בערב. עשר דקות נוספות – היא הציעה לדחות את כרטיס החזרה לוינה ולבלות לילה נוסף בבודפשט. חמש דקות מאוחר יותר מצאנו עצמנו שקועים בויכוח נלהב עם נהג האוטובוס לבודפשט. הוא התעקש שאפל, כאזרחית תאילנדית, צריכה ויזה להונגריה. אפל התעקשה שלא. אבל אוסטרים, שעלולים להיות נוקשים עם חוקים כמו גרמנים, לא משתכנעים בקלות. לא עזר שהראנו לו באינטרנט את הכללים, הוא נשאר נחרץ: "לא ברשימה – לא באוטובוס! רק מכתב משגרירות הונגריה עלול לשנות דעתי".

האוטובוס עמד לצאת. לקחתי מאפל מהר את כתובת ההוסטל שלה. "אחכה לך בתשע בלובי" הבטחתי – ועזבתי. הסתכלתי לאחור, חייכתי חיוך מריר, וקיללתי את מרפי, שנתן לי רק עשרים דקות עם האדם הכי מעניין שפגשתי בטיול.

בודפשט: גרמני ואוסטרי קנו לי ארוחת צהריים על חשבונם, זוג אמריקאיות חמודות ליהגו עימי חצי שעה. הלכתי לשוק עם רוסיה-אוסטרלית, ונפגשתי עם צ'ילה. לא הייתי לבד לשניה – אך הרגשתי הכי בודד בעולם. חישוב מהיר הראה שאפילו אם אפל תעלה על האוטובוס הבא, עדיין לא יצלח בידה להגיע להוסטל ב – 21. לכן, לא באמת הבנתי עצמי כשהתחלתי, בשבע, מסע כומתה של שעה וחצי לכיוונה.

בינתיים, בצד אחר של אירופה עבדה אפל קשה. היא ניגשה לשגרירות הונגריה, רק כדי לגלות שזאת פתוחה בשיטה הישראלית: בין 10:30 ל – 11:00, בימים אי-זוגיים שהטמפרטורה בהם לא גבוהה מ – 21 מעלות ולא נמוכה מ – 22. ברוב צערה חשבה לוותר על כל העסק. שלפתע צצה מחשבה בראשה: אולי תאילנדים לא נסעו בחודשים האחרונים להונגריה עם חברת האוטובוס – אבל בטח מישהו עשה זאת ברכבת! היא קנתה כרטיס רכבת, עברה נסיעה חלקה והגיעה לבודפשט אפילו לפני. קפצתי באוויר כשפגשתי אותה מחוץ להוסטל בשעה היעודה.

הסתובבנו יומיים ביחד, וכל הזמן הזה ישב חיוך ענק על פני. חרשנו את בודפשט ברגליים כשסחבק מתפקד כמדריך תיירים. שתינו קפה משותף בתשישות, חלקנו יותר מקיורטוש אחד, נחנו על הדשא וקיבלתי שיעור חינם בתאילנדית מדוברת. דיברנו ודיברנו, וכשהתעייפנו מהאנגלית השבורה, גם שתקנו.

אפל קטנטנה – לפי הסטיגמה התאילנדית. זה מוריד שנים מגילה. היא מצלמת באובססיביות (שש ג'יג'ה תמונות בשבוע וקצת!), כאשר כל צילום הוא יצירת אמנות קטנה. יש לה אוסף תמונות מכסי ביוב מכל מקום שביקרה בו, או צילומי גשרים מלמטה בזוויות מיוחדות. היא אפילו לקחה, ברוב כשרונה, תמונה מוצלחת שלי (מצרך נדיר ביותר!). יש לה גם חוש הומור קצת מוזר, חיוך מקסים – וכשהיא צוחקת, זה הכי כיף בעולם. ומעבר לכל, יש לאפל נקודת השקפה אופטימית ומחממת על החיים. היא זורמת, ומאמינה שהכל יהיה בסדר. כמו שצריך.

בסוף גם נפרדנו. חזרתי, מאוחר בלילה, תשוש ברמות, להוסטל, וחשבתי שיותר טוב מזה כבר לא יכול להיות.

אוי, כמה שטעיתי.