חזרה

ברבע לתשע, אחרי קפה ולילה קצר של שעה וחצי שינה, עזבתי את הבית של זושה. 27 שעות מסע עמדו לפני שאגיע לקציצות של אמא. הייתי עייף, תשוש ומלא ברגשות מעורבים. שלוש תכונות שתמיד מנחיתות עלי, בצורה לא ברורה, אדישות שקטה.

שש עשרה שעות לאחר מכן, אחרי שיחה בפולנית רצוצה עם כמה נשים בוגרות ברכבת, הגעתי לבודפשט. היה לי בכיס כסף הונגרי מדויק לשלושה אוטובוסים, ולילה של ארבע שעות שינה בהוסטל החביב עלי.

הנה כמה דברים שכדאי לדעת על בודפשט: היא עיר יפייפיה, זולה, מקסימה, ועלולה לגרום נזקים בקלילות של חבר כנסת ביום רע. איך למשל נראה בהונגרית שלט 'מכונה מקולקלת'? הוא לא נראה. אם המכונה הוציאה כרטיס, מבין התייר שהיא עובדת. במקרה ונבלע הכסף – יבין הבחור הנבון שקלקול מצוי בה. מסקנה: תוך רבע שעה כבר לא היה לי מספיק כסף למטרותי.

לקחתי סיכון והגעתי להוסטל בכל אופן. הפקיד הנחמד, לאחר שהסביר שכל משרדי החלפת הכספים סגורים, הסכים לבצע החלפה שחורה, בשער חליפין שערורייתי. קיבלתי אלף פורינט וקצת. מספיק ודי להגיע לשדה התעופה.

ארבע שעות שינה מאוחר יותר, ניסיתי לשלם לנהג האוטובוס בשטר. הוא הביט בי בזלזול, והסביר, באנגלית גרועה, שהשטר מזויף. וזיוף די גרוע אם יורשה לי לאמר: לפורינט הונגרי יש פס זהוב בצידו. לזה שלי – לא היה. ירדתי מהאוטובוס בהלם, קצת מזעזוע וקצת מעייפות, והבטתי בתקרה.

(אלף פורינט. הריבוע האדום מראה איפה הפס החסר אצלי)

ניסיתי להחליף את השטר בכמה מכולות – ובכולן קיבלתי הרצאה, באנגלית גרועה, על זיופי כספים בהונגריה. הגיע הזמן לטקטיקה חדשה. נכנסתי למכולת האחרונה וניסיתי לקנות חטיף בריאות זול. "השטר שלך מזויף" קבעה המוכרת לאחד בדיקה קצרה. הסתכלתי בה בתמימות, ועשיתי עם הידיים תנועות של רוצה לשלם. "הוא מזויף, אין בו פס בצד" הוסיפה. הפכתי את המבט התמים למבט מבולבל, ופלטתי, באנגלית גרועה: "No english please..". היא נראתה נואשת. ניסתה גרמנית וקיבלה משיכת כתף כתגובה. שתקה, חשבה – ואז דפקתי את המשפט הבא: "מדברת פולנית?"

זה שבר אותה. ברצף של קללות הונגריות קשות, מהסוג שאפשר להבין כוונתן גם ללא דיבור השפה, החזירה לי עודף. רצתי לאוטובוס, משם לשדה התעופה. עליתי למטוס, ניהלתי שיחה עם כומר גרמני ועם בתו הרופאה, ולבסוף, 27 שעות אחרי שעזבתי את מעוני האחרון בורשה, הגעתי הביתה.

ולכן, גבירותי ורבותי, גם הבלוג חזר לפעולה!

[הודעה מפורטת על מה קורה ויקרה בבלוג בזמן הקרוב, תעלה עוד כמה דקות. 60-90 ככה]

1. וידוי כואב: מאז שחזרתי, אבדה לי יכולת הכתיבה. כלומר: טכנית אני יכול לכתוב, אפילו בראש נוצרות לי פסקאות נאות – אבל איכשהו, כשזה עובר לדף, הכל נשמע לי מקולקל. כדאי מאד שמשהו ישתנה פה עד מחר אם אנחנו רוצים פרוייקט סיכום טיול איכותי!
2. הצטרפו כמות מכובדת של מנויים חדשים לבלוג בזמן החופשה (איך הגעתם לפה באמת?). אניווי, זה כיף נורא (זהו. זה מה שרציתי לאמר בנידון).