בודפשט 3: סיגט

סיגט. פסטיבל המוזיקה הגדול של הונגריה, ואחד הגדולים באירופה. 400,000 מבקרים לאורך שמונה ימים. שישים במות, מאות אמנים. אוכל זול, אלכוהול יותר זול, אנשים שתויים מכל העולם, מיקום מושלם על האי מגריט בבודפשט ואווירה כללית של מרד נעורים. אם כבר הולכים לפסטיבל פעם בחיים, זה *ה*מקום להיות בו! אבל פייר? לא התלהבתי.

בואו נתחיל מההתחלה: היום הראשון, מתוך שלושה שביליתי בסיגט, הועבר עם אפל. היה מדהים, אבל כדאי לקחת בחשבון שבאותו הרגע, גם סיור במערכת הביוב של ניו יורק עם אפל, היה חוויה מדהימה כנראה. איכשהו סיספנדתי באותו היום את המחירים, הכפולים מאלו של בודפשט האמיתית (אם כי עדיין זולים), התורים לכל דבר מבירה ועד שירותים, הצפיפות בהופעות וחוסר אפשרות פיזית לראות אפילו את המסכים. שלא לדבר על הבמה במופעים המרכזיים. היה גם יבש ביום הראשון, ולא שיערתי את השואה שגשם יביא לאיזור החולי.

אבל אז הגיע היום השני – ואיתו מבול גשם ששטף את חומת הסיספונד. כל הבעיות שתוארו בפיסקה הקודמת החלו אשכרה להפריע לי. אם יש מקומות טובים מאלו לראות בהם הופעות, וטובים מאלו כדי לשתות בהם – למה שאהיה דווקא פה? הקטע החברותי – אספקט שבדרך כלל אני די חזק בו – נשאר גם טיפה מיותם. ייתכן שמכיוון שהייתי קצת עייף מאנשים, וייתכן שלאדם פיקח קשה להשתלב בקהל שיכור. לסיגט באים כדי להשתטות, ואילו אני, חכמולוג שכמוני, בא כדי לנהל שיחות רציניות. מה זה, סיני?

אבל כדי שלא תגידו שרק שליליות יש בי: בסופו של דבר סיגט היה חוויה יחודית, שכדאי לעבור פעם בחיים. חוץ מזה, נראה היה שכל מי שהוא לא אני נהנה עד קצות נעליו. היו, בשלושת הימים הללו, כמה הופעות מצוינות, וכמה אמנים שהייתי חייב לראות, ולו רק בכדי לשים עליהם 'וי'. חוץ מזה, הבמות הקטנות (בלוז) וההזויות (אפרו-לטינית!) היו מקסימות לגמרי והעברתי בהן רגעים נחמדים. חייבים גם לציין את איזורי הג'אז והמטאל – שני סגנונות הפוכים, אך עם זאת אהובים ביותר. רוב הזמן נמצאתי באחד מאלו.

להלן סיכום הופעות קצרצר:

Gogol Boredllo: ההופעה הכי טובה שראיתי. בסיגט בפרט, ובשנה האחרונה בכלל. גוגול בורדלו משתוללים, קופצים, נותנים הצגה ושואו – וכל זאת עוד לפני שאמרנו מילה אחת על המוזיקה הנהדרת שלהם. את האלבום האחרון שלהם, ממנו לקוחה רוב ההופעה, אני מכיר בע"פ. היה כיייייייייייייייייייייייייייף. ואפילו (בצורה קסומה כלשהי), לא צפוף בצורה היסטרית.

Mando Diao: ההופעה הראשונה שראיתי ביום הראשון מוקדם, עוד לפני שההמון פשט על הבמה המרכזית. להקה שטרחתי להכיר לכבוד הפסטיבל, והחזירה במטבע חוץ: יופי של הופעה, שמחה, מרקידה וכיפית – אפילו אם לא מכירים את המוזיקה. ת'אמבס אפ! שמישהו יביא (גם) אותם לארץ.

The Good, the Bad and the Queen: קשה לאמר שדיימון אלברן הביא אחלה הופעה. הוא הביא למעשה, הופעה פושרת ביותר. אלא שאחד כמוני, שמכיר את שירי האלבום היחיד של הלהקה על בוריים, לא יכול באמת לסבול. אפילו אם זו לא אחת מההופעות הטובות של חיי. אגב, לזכותם ייאמר שאנשים אחרים חלקו עלי לחלוטין, ונהנו מכל שנייה של אלברן על הבמה.

IAMX: עוד להקה מצויינת שגיליתי לכבוד הפסטיבל. מוזיקה אלקטרונית אלטרנטיבית מלודית אפלה במיטבה. גם שואו מצויין יודעים לתת שם. הדיסק האחרון שלהם מומלץ, ואפילו עוד יותר מומלץ הוא השיר Presidents מתוכו. גם תענוג של שיר וגם משקף היטב את סגנון הלהקה.

Within Temptation: שנים, שנים שאני חולם לראות את להקת המטאל-גותית-אופרה הזאת. סוג של אוונסנס מוקדמים. ההופעה נתנה לי בדיוק מה שחיפשתי: הופעת מטאל איכותית, ע"פ הכללים, עם הזזת השיער, הצרחות, ומאות מטאליסטים צעירים שעושים 'שבי' (תנועת אצבעות שנראית כך: /m\ ) באוויר.

Chemical Brothers: אז אתה עומד באיזור הבמה המרכזית, שומע מוזיקה מצויינת של כימיקל בראות'רס ברקע – אבל אין לך שום דרך לבדוק שהם באמת מופיעים. כל כך דחוס, שאפילו את יד שמאל לא הצלחתי לראות (היא התחבאה בין שני שיכורים), שלא לדבר על הבמה. על לרקוד, לא היה על מה לדבר. אפילו לצאת משם היה פרוייקט דחיפות של רבע שעה. כל הבעיות של סיגט בהופעה (כנראה) מצויינת אחת. בעסה.

אלפי אמנים לא מוכרים בבמות הקטנות: איתכם הסליחה, אבל לא זכורים לי השמות של כל מיני אמנים שתפסתי לכמה דקות. אז למה הם מוזכרים פה? כי סריקת-הבמות היא אחת החוויות הטובות של הפסטיבל.

והמוחמצים: נורא רציתי לראות את Unkle, אבל כבר לא עמדתי על הרגליים כשהגיע תורם להופיע. כנ"ל לגבי Soulfly. את Laurent Garnier ו Skatalites כלל לא חשבתי לראות, אבל ע"פ הביקורות החמות מסתבר שהייתה טעות. חוץ מזה, נראה שתפסתי את רוב מה שחם בימים ששהיתי בפסטיבל. לברטיסלבה הגעתי כבר על שארית הבטריות, כדי לנוח יומיים בזול. (אבל על זה מחר)