בשתי מילים ב': ובינתיים, באיזור התחנה המרכזית הישנה..

יום אחד אכתוב פוסט מקיף על התחנה המרכזית הישנה. לא מבחינה אורבנית (זה לא השטח שלי), אלא מבחינת מקומות ואירועים. כל מה שצריך הוא פרטנר אמיץ וסקרן, שייכנס איתי לכל הפאבים והמסעדות יוצאי הדופן שצמחו באיזור. רשימת המתנדבים נפתחת מ-ע-כ-ש-י-ו.בינתיים שוטטתי לי לבד. בא לי לסכם בנקודות את מה שקרה שם.

(התמונה באדיבות Robert and Shana ParkeHarrison. אין קשר לפוסט)

1. רחוב פיין, קצת יותר ממאה מטר הליכה שעושים לך קשר במעיים ותחושת בחילה עזה. הנה – משמאל, מכון ליווי ואדם מבוגר יוצא ממנו. מימין – עוד אחד, עם דלת פתוחה. אין לי תחילת כוונה לתאר את המראה בפנים. עוד כמה מטרים, ורואים שתי נשים רבות. בקולניות. אלו לא בחורות מהסרטים, או כאלה מפלסטיק כמו ברובע החלונות האדומים. זה לא כיף, לא נעים ויוצר תחושת חוסר-אונים מדהימה למראה. לדעת שהדברים הקיימים האלה לא שווה ללעבור ברחוב ולראות אותם בעיניים.

וזה עוד בלי שנכנסתי, חלילה, פנימה. מזעזע לחשוב מה קורה שם.

(ובתפנית חדה אך הכרחית לנושאים אחרים)

2. מדרחוב נווה שאנן, הדבר הזה שמחבר את התחנה הישנה לחדשה, הוא שוק פשפשים קטן אך אמיתי. מאיפה הם משיגים את מה שיש שם? לא יפו אמנם, אך עדיין מחזה מעניין.

3. מישהו הסביר לי פעם את ההבדל בין מסעדה אתנית לאותנטית. "במסעדה אתנית אוכלים אשכנזים. במסעדה אותנטית יושבים תאילנדים אמיתיים". התחנה מלאה בכאלה מהסוג השני. מסעדות תאילנדיות בלי תפריט בכלל בעברית. אתיופיות, שבניגוד לאינג'רה או חבש, מלאות כהי עור. ורומניות שעושות אוכל שלא רק מתיימר להיות רומני.

4. משעות אחה"צ המוקדמות ניתן לראות, בכל פינה באיזור, אנשים יושבים בפאבים מאולתרים – ושותים, שותים, שותים. מבט מהיר בתפריט גילה מחירים המביישים אפילו הפי-האוורז במרכז ת"א – וקהל שנראה שמח גם מהקהל העליז ביותר במגה-בר ביד חרוצים. מקום אחד, מהודר למראה ומלא אסייאתים, לכד את עיני – אך יש עוד לפחות שלושה אחרים שאשמח לנסות ללגום בהם משקה. מצד שני – לבד קצת מרתיע אותי. בסופו של דבר נווה שאנן הוא לא באמת חו"ל.

5. שמועות עקשניות מדברות על מועדון קריוקי של תאילנדיות בקומה השלישית של התחנה המרכזית הישנה בשבת. בלי שום קשר – כמות מכוני הקעקועים שם מפחידה לחלוטין. בקרוב ישאירו את הסנטר מאחור.

6. אחרי זה חזרתי לציוויליזציה לפגוש חברים. שתי בירות בהפי-האוור בגורדון, קינוח בפיצה-פינו והתקנה לילית מאוחרת של אימיול (אל תשאלו) סגרו חצי-יום די הזוי. הלכתי ברגל הבייתה מבזל, והייתי, מסיבה זו או אחרת, די מרוצה מעצמי.

1. חומוס קלבוני (יפת 164) נפתח מחדש. לא בטוח מתי, אך אישית גיליתי זאת רק בשבת שעברה. בינתיים הספקנו לפקוד את המקום בביקור החומוס השבועי (לפני האוניברסיטה). החומוס טוב – הגרגירים קצת פחות. בלי שביקשנו הגיע גם סלט, צ'יפס וכדורי פלאפל – ואיכשהו שילמנו על הכל חמישים ש"ח (למרות שביקשנו רק שתי מנות חומוס). זו גם מנה כבדה למדי. השאירה אותי שבע ומרוצה עד 15. לא רע.
2. מישהו היה בפאב החדש מורטי והלן (בן יהודה 196 פינת ז'בוטינסקי)? רק השם והלוגו (של הורי סיינפלד) בפרסומת עושים לי חשק עז לפקוד את המקום.
3. אם החזקתם מעמד עד פה, מגיע לכם לשחק ב – The Tall Stump. משחק פלאש שזכה בהמון פרסים ב – 4th Casual Gameplay Design Competition. איזה יופי של עיצוב יש לו!