בני בשן – שירי עם אישיים

באחד הראיונות* לקראת צאת אלבומו החדש, שירי עם אישיים, נשאל בני בשן (מייספייס) לגבי המסר העיקרי שלו כמשורר. בשן לא התבלבל לרגע, ובתשובה קלישאתית ומודעת לעצמה, טען ש'אין מסר הניתן לסיכום במשפט אחד'. התשובה נקברה אצלי עמוק בראש וצפה מהתת מודע רק כשבאתי לכתוב ביקורת על הדיסק. 'על מה הוא מדבר? מה הנושא העיקרי? איך אפשר לסכם זאת לכל הרוחות בפיסקה?' גירדתי בראשי בתסכול – ואז נפל לי: אי אפשר. באמת. כי כמו שבשן אמר בראיון: המדיום הוא המסר. הכי מרדני שיכול להיות בשנות ה – 2000.

אבל כמו תמיד, אני מקדים את הקטר בשלושים קרונות. והקטר יצא לדרך ביום שלישי שעבר, בכנסיית עמנואל המדהימה, שממוקמת במושבה האמריקאית-גרמנית הלא פחות מדהימה על גבול יפו ת"א. למעשה, הקטר יצא לדרך באיחור – ופספסתי את תחילת ההופעה. אבל מה שכן תפסתי – תענוג צרוף.

הכנסייה הקטנה הייתה צפופה עד אפס מקום, ולא ברור מה היה קורה לו היו מגיעים עוד שלושה אנשים. בעלי המזל תפסו מקומות ישיבה על ספסלי המיסה, בעוד שמאחרים כמונו, עמדו מאחור ובכך הפסידו חלק מהעיצוב הטבעי של המקום. בשן, שזו פעם ראשונה שאני חוזה בו, התברר כבעל חוש הומור משובח ומפותח. הוא זרק לא מעט מילים על כל אחד מהשירים, ובכך נתן לו נופך שונה ועמוק מהרגיל. גם קטעי ההקראה שנשזרו במופע (בשן השיק לא רק דיסק, אלא גם גם ספר שירים) תרמו. עם ההטעמה הנכונה, ועמידה נכונה על הבמה, כל מילה ואות קיבלו את הכבוד הראוי להם.

ובכלל, בשן הוא אחלה פרפורמר. לא בצורה הקלאסית: הוא לא רץ, קופץ או מרקיד – אלא יותר עומד עם ידיים נוגעות בחוסר נוחות בזמן השירה. אבל משהו בעמידה משדר המון אנרגיה, והמון חשק להמשיך להסתכל. יש לו את הדבר הזה שלא תמיד אפשר להביע במילים: כריזמה. ההשוואה היחידה שמצאתי לה היא דויד פרץ. עוד אחד שמשדר המון בלי תנועה.

איכויות בשן כפרפורמר משפיעות ללא ספק על ההתרשמות מהדיסק. לשמוע את 'עשב ימינו' ואת המשפט 'מול הים יש כותנה' הנמצא בו, מקבל אופי אחר לאחר שמקשיבים לסיפור השיר. להאזין ליצירה הפארודית המקסימה, 'אני בני בשן', אחרי שרואים את האנרגיות והמשמעות שמוכנסות לשיר בהופעה – זה לא אותו הדבר כמו להאזין לה סתם ככה על ריק. זה אחד מהחסרונות של פרפורמר טוב: קשה למאזין כמוני עכשיו לדעת כיצד ישמעו היצירות למי שלא נחשף להופעה.

הדיסק לא נשאר נאמן לנושא או סגנון אחד. בין אם זה 'אני בני בשן' העוצמתי, 'אהובתי היחידה' – שיר אהבה נוגע עם סגנון גבריאל בלחסני משהו.'שמע ישראל' המופתי, שמפגיש בין רוק לפיוט . או 'הרפתקאות ב', כנראה השיר האהוב עלי בדיסק, אשר מדבר על אובדן ההרפתקאות. אלו שכולנו חלמנו עליהן כשהיינו קטנים (וחלקנו עדיין חולמים, *שיעול* *שיעול*), אך נעלמות עם השנים. מקסים.

כנקודה אחרונה אציין את שתי גרסאות המחווה לשירים עתיקים: 'חושו אחים חושו' ו'ליושינקה'. לא נתקלתי מספיק בגרסאות מודרניות לשירים יהודיים עתיקים – וחבל. כי כל פעם שיש פגישה כזאת, נרקם לו סיפור אהבה. ודי אם אזכיר את הקאבר המצמרר של Salem להעיירה בוערת. כבר שנים אני משתמש בו כדי להוכיח לאנשים מחוץ לז'אנר, שיש מטאל טוב.

שנת 2007 מתחילה קצת להדאיג אותי. כל חודש-חודשיים נמצא גיבור תרבות חדש המוציא דיסק מצוין: דויד פרץ, נועם רותם, דני הדר, מד בליס, פונץ', שלומי שבן ועוד רבים וטובים אחרים. בני בשן הפך אצלי רשמית לגיבור חודש נובמבר 2007 – והדיסק שלו הרבה יותר מסתם מומלץ לרכישה. עכשיו רק צריך לגלות איפה קונים אותו: העותק שלי נרכש בזמן ההופעה, ונכון לרגע זה לא מצאתי אותו במיוזיקנטו. הייתכן ויש למישהו מהקוראים את התשובה?

1. שני פוסטים ביום? מה נפל עלי? זה מה שקורה כשמקבלים יום רגוע למדי בעבודה. איזה כיף אה? :]
——————–
* מתוך אלפים. אללללללללללללפים!