קומוקלאסי #6

ועכשיו למשהו שונה לחלוטין: היה קשה לשכנע חברים לבוא איתי לקומוקלאסי. 'מה זה?' כולם שאלו, ואני הסתבכתי עם תשובות לא ברורות של 'אמנות חדשה', 'ערב רב-תחומי', 'תרבות קלאסית ותרבות פופולרית מעורבות' ועוד דברים בסגנון. עד שבסופו של דבר הבנתי שבעצם אין לי מושג. אז הלכתי, נהניתי, ועכשיו אני יכול לאמר בגאון: עדיין לי מושג איך להסביר מה זה ערב קומוקלאסי. אבל אני יכול לנסות :]

(כל התמונות באדיבות גרבולון)

אז נכון שהעיקר בערב זו המוזיקה, אבל אנחנו נתחיל דווקא במסביב. בעיקר כי בלעדיו אי אפשר להבין את האווירה ששררה במקום. פסלים חיים בתחפושות נהדרות, בניינים ישנים מקרטון – ווידאו-ארט נהדר (מאת מירב שחם ועומר מסנגר). אחד הווידאו-ארטים הטובים שראיתי (ואני לא מחובבי הז'אנר). צרפו זאת למרתף החשוך של לבונטין 7, ותקבלו שילוב אפל וגרוטסקי. שימרו את הדימוי בראש – וכעת אפשר להכניס לתוכו את המוזיקה.

בגדול (מאד בגדול), רוב המוזיקה הייתה נסיונית. לווא דווקא קשה לעיכול – אבל מאד מקורית ושונה. בלי המנוני רוק ושאר ירקות. קשה לי לדעת אם היצירות שם הן מהסוג שכיף לשמוע בחדר בבית, אבל כחלק מהתפאורה, עם ההגשה המהודרת – וכהתכתבות אחת עם השנייה זה כיף גדול. והן מאד התכתבו. בעיקר ברוח היצירות.

מתוך שלל ההרכבים שעלו על הבמה, נחרטו לי שניים במיוחד בראש. Hop'c dazey: ויולה לצד שירה לצד ביטים אלקטרונים השתלבו להופעה הטובה ביותר מבחינתי. והתזמורת הטרופית של איליאן פאנסאנסוי – שעלו אחרונים בערב, והספקתי לראות, לצערי, רק חצי הופעה שלהם. וחבל – כי הם עושים וואחד חגיגה. השירים ששמעתי בעבר במייספייס של הלהקה, לא מבטאים חצי מהטירוף שהולך על הבמה. צבעוני, שונה ומשונה – והכי חשוב: לא משאיר אותך משועמם לחצי רגע.

שורה תחתונה? מה לעשות פעם הבאה שקומוקלאסי מגיע לעיר? ללכת כמובן. ולו רק כדי לחוות משהו שונה לגמרי.

1. כל כך יפה שהייתי חייב לשתף פה. אמנית שמאמינה שלא צריך לתת לרוד ראנר להימלט מוילי קויוט. בעולם שלה, הציפור בסוף מתה. עזבו את המסר, זה פשוט יפה.