מענטש ובאז סטופ: ביקור פאבים בשעת לילה מאוחרת

פיהקתי בסיפוק. אחת בלילה בסיומו של יום מוצלח במיוחד, ועמדו מולי בדיוק שתי דרכים לחגוג: ללכת לישון או ללכת לשתות. נו – לקחתי את המפתחות. שינה זה משהו שעושים בשמירות בצבא.

ניימן בע"מ ובניו על האש גאים להציג: 'לילה בעיר – ביקורות פאבים מנומנות על כוס בירה (פלוס מאפה טרי בצד)'

בעל הפוטנציאל
פעם אספתי חברים לפי שעות השינה שלהם. יצאתי כל לילה עד שהשמש זרחה – ולעשות את זה לבד בכלל לא כיף. כיום, הזמנים השתנו, אבל עדיין יש כמה מספרים לצלצל אליהם באמצע הלילה. ח', חברה קרובה עם שעות שינה של ערפד שמחה לצאת לסיבוב פאבים לילי. הדבר היחיד שהיא אוהבת יותר מלישון ביום, זה לשתות כל הלילה. ממש Match made in heaven. קפצנו למענטש (בן יהודה 69).

הנה הדברים הטובים שצריך לאמר על מענטש: יש לו עיצוב מצוין. לחלוטין לא שגרתי, מעניין – ועם זאת, מזמין ונעים. המחירים סבירים ביותר, המוזיקה לא גולשת למחוזות הקיטש (אלקטרוני אלטרנטיבי מעניין בלילה המדובר) – והכי חשוב: בווליום הנכון. כזה שמאפשר גם להאזין וגם לנהל שיחה בלי להוציא את הגרון. אפילו התאורה שם לטעמי: לא חשוך כמו המערה של באטמן. פשוט פצצת פוטנציאל – אבל זה לא עזר לנו.

הנה הדברים הרעים שצריך לאמר על מענטש: לבוא לשם ב – 1:30 בלילה לא כל כך מומלץ. הצוות נראה כאילו הפרענו לו לחלומות הסגירה, וייתכן שטיפה הזינו, אבל קיבלנו ההרגשה הכללית הייתה שאנו לא כל כך רצויים. היה גם כמעט ריק בהתאם לשעה: עוד שני זוגות ישבו על הבר. אחד עזב מהר ואחד מהם נשאר אחרינו ונראה מאלו שמקורבים להנהלה. בהתאם לאווירה, שתינו מהר ועזבנו. קורה.

מסקנה? כמו שאומר דניאל רוגוב: "אני עוד אשוב לשם". עם פוטנציאל כל כך חיובי, מגיע לתת להם צ'אנס בשעה יותר נורמאלית.

הקלאסי
אז זרמנו הלאה. שתיים וחצי בלילה, הלכנו קצת בבן יהודה, קצת בירקון וראינו מקומות בשלבי סגירה מתקדמים. במולי בלומס עוד ישבו כמה תיירים שעשו רעש חיובי בחוץ – ולקול זעקותיה של ח' ("אני לא תיירת! אני לאאאאאא!") נכנסנו לבאז סטופ (הרברט סמואל 86. ידוע גם בשם 'המקום שליד המייק'ס פלייס').

אפילו מלכודת התיירים הכי משומנת בעולם תקבל אופי ייחודי לו תפעל מספיק זמן*. והבאז סטופ, כמו המ.א.ש או המייק'ס, קיבל חתיכת וואחד אופי במהלך השנים. יש לו עיצוב מז'אנר 'כל מה שמצאתי על המדרכה ברחוב יגיע לקירות' ושולחנות עץ נוסטלגיים. בשעה מאוחרת, עם חמישה אנשים מבוגרים ותייר לבוש מעיל צבא אמריקאי שבקושי עומד על הרגליים (אך פותח את הפה בקלות וממשיך לשתות**). המקום נהפך למה שמחפשים בשעה כזו: הזוי.

לקחנו שני חצאי מרפיס ב – 20 ש"ח (מ-צ-י-א-ה). יש גם הפי האוור עם חצאי בירה ב – 15, והשוס: כרטיסיית עשר בירות, שתקפה לכל שעה, ב – 160 ש"ח. חייבים לחשוב על דרך להפוך את הכרטיסיות הללו לטרנד החם הבא בת"א. ישבנו שעה וחצי – ואז עוד קצת. ח' העבירה לי סקירה מדוקדקת ומדוכדכת של איך העיר מתה אחרי שלוש בלילה. ותאמינו לי – ח' יודעת על מה היא מדברת.

בדרך חזרה עוד הספקנו לראות שלמרות הכל בדה-רוק בר (אלנבי 29), יש המון חיים. ח' אפילו הכירה חלק מהם. גם בטמפטיישן עוד פיזזו כמה חבר'ה על הבר – וזאת מבלי להזכיר את המסבאות הידועות והותיקות ג'ואיז פלייס ואלנבי 40.

הטעימה
מזל שלא מוכרים באבולעפיה בירות. בחמש וחצי בבוקר החלטנו ש*עכשיו* צריך מאפה חם וטרי. שתי ביציות עם פטריות מאוחר יותר, וסופגניה שקיבלנו מתנה, עשיתי את הדרך הבייתה.

ויום אחרי זה, בשבע בערב, מצאה אותי דוברת פולנית כלשהי שכוב תשוש על המדרגות באוניברסיטה. אבל זה כבר באמת סיפור אחר.

————
* הגירסא היותר מוכרת של המשפט היא: "אפילו כלב יקבל פלאפל בצה"ל אם ישאר שם מספיק זמן"
** אם הייתה מושקעת קצת מחשבה בכל ה'אבולוציה' הזאת, היינו מקבלים בני אדם שאלכוהול מקשה עליהם לפתוח את הפה. "מתקשים ללכת". באמת. ממתי זה מנע אי פעם ממישהו עוד אלכוהול?