איפה? בחיפה? חלק א': באהיים, הכרמלית ותערוכת קריקטורות זעירה

שבוע שעבר החלטנו, אני, הפולנייה היפייפיה שמתארחת אצלי בבית, וחבר בצבע גזר, לנסוע לחיפה. עלינו על הרכבת, שאיחרה לפי הנוהל בעשר דקות, וצללנו בתחנת בת גלים היישר לתוך הכפור החיפאי. כוס קפה מאוחר יותר, מצויידים במפה כמו תיירים מדופלמים, התחלנו יום ארוך ששכרו בצידו בצורת שלושה פוסטים.

אבל אנחנו לא באמת תיירים, אז איחרנו לסיור בגנים הבאהיים. וגם הגענו למקום הלא נכון – ביום הלא נכון. ובכלל הסתבר שבטעות קבעתי תור לגני בראהאוס – שזו מסעדה עממית בדיר אל נרבט. במילים אחרות: כמעט עשינו את זה, אבל כוח עליון גרם לכך שנראה רק את האיזורים הפתוחים בגנים.

אם הגנים הבאהיים היו בחו"ל, היינו נוסעים חצי עולם כדי לראות אותם. בכל מקום אחר היו הללו נהפכים לסמל, לאטרקציה תיירותית שהכל שמעו עליה – ל, אהמ, משהו נורא נורא גדול שאין לי מילים לתארו. אבל זה לא קרה, ואפילו ישראליים לא נוהרים בהמוניהם לחזות בפלא בחיפה. הגנים, מרכז הדת הבאהאית הסופר חדשה (בת 150 שנה), נחשבים לסמל הדת ולסמל העיר. הם שזורים היטב במרכז העיר, ונותנים לחיפה את המשהו הזה, הייחודי כל כך, שת"א טרם קיבלה. אבל תמונה שווה אלף מילים, והנה מה שהעדשה תפסה באותו היום:

הכרמלית היא גם פלא, מכמה סיבות: ראשית, היא כלי התחבורה התת קרקעי היחיד בישראל. שנית, היא בעצם מעלית. כן כן, היא פועלת בדיוק כמו מעלית ולא כמו רכבת. שלישית, היא בהפסד קבוע מאז 92, לא בטוח שממש מועילה וכנראה קיימת בעיקר בשביל הנוסטלגיה. אבל דברים כאלה לא קורים יותר מדי, וזה נחמד.

הנסיעה בכרמלית מוזרה. אין תור, כמעט אין אנשים: עוד שלושה שממתינים יחד איתך בתחנה – ועוד כמה בודדים ברכבת. יש רק שש תחנות, והנסיעה ביניהן מהירה, יעילה – ואפילו הרכבת מגיעה בתכיפות מרשימה. חוץ מזה, היא הזויה. הזווית החדה בה בנויות התחנות והמסילה, הקהל והאווירה ש"זה יכול להתקיים רק אצלנו" גורמות לסוריאליזם מסוים עבור תייר תל אביבי כמוני. בגלל כל הסיבות האלו, נהניתי מהנסיעה, קיבלתי החזר ראוי לכספי – והכי חשוב: חסכתי את כאבי השרירים של טיפוס הכרמל. לא חשוב?

מתישהו היה צריך להתחיל לרדת. למטה – לואדי ניסנאס. הלכנו, מסיבה לא ברורה*, בעקבות הוראות אינטרנטיות. ואז, באמצע הירידה, עצרנו. בבית מספר 15 ברחוב טבריה יש משהו מיוחד. הוא נראה ישן, מנותק – ועם זאת: פעיל. השלטים בכניסה טוענים שהוא משמש לכל מיני דברים: מתנ"ס, בית JSA – והכי חשוב מבחינתו: מוזיאון שמציג, בדיוק עכשיו, תערוכת קריקטורות. נכנסנו.

מה אספר לכם? יש לנו בארץ קריקטוריסטים מוצלחים. תחילה חשבנו שנכנסנו לבית פרטי באמצע סעודה חגיגית – אפילו וילונות ישנים ומדף ספרים עמוס לעייפה יש שם – וב"מטבח" ישבה חבורת נשים וערכה סעודת שחיתות של ממתקים רוסיים. התחלנו לשוטט בחדרים, וגם ביניהם, כשבכל מקום התנוססו קריקטורות *מצויינות* של אמן שונה. באחד המסדרונות גם קלטתי את היסטוריית הבניין: סיפור מאבק ציבורי יוצא דופן שהצליח.

(החדר של סרגיי סיחנקו המצוין)

חצי שעה מאוחר יותר, עזבנו עם תחושת סיפוק עמוקה. לא יודע מה איתכם, אבל בשל תגליות קטנות ספונטניות כאלו אני אוהב טיולים עירוניים.

1. כמו תמיד לאחרונה, כל התמונות שייכות לאשה קרול (Asha) המוכשרת.

————–
* הכי כיף לאלתר.