סיכום 2007: חמשת הדיסקים העבריים הטובים ביותר

בואו נהיה כנים לרגע: ה – 1/1 הוא פיכסה של תאריך לסכם שנה מוזיקלית. ברגע שבחרתם בתאריך זה כיום בו יוצאות המסקנות, הרי שהכרזתם גזר דין מוות על הדיסקים שיצאו בדצמבר (אם לא לפני זה). וזאת עוד לפני שנדרשים לסוגיית סיכומי השנה שמתפרסמים במהלך דצמבר – או, ירחם השם, בסוף נובמבר.

אז כן, ברורים לי השיקולים היחצ"ניים שמאחורי פרסום מוקדם, אבל ההפסדים גדולים מדי לטעמי. ולכן, רשימת חמשת הדיסקים העבריים הטובים ב – 2007, עולה פה דווקא עכשיו, באמצע מרץ. המילה 'עבריים' אינה טעות ואינה תחליף ל'ישראליים'. הכוונה היא אך ורק לאמנים שיצרו השנה בעברית. למה? כי זו השפה האהובה עלי. נכון שהיו כמויות של יצירות מוצלחות באנגלית, אבל הן יכללו תחת סיכום השנה האנגלי (שכנראה ולא יכתב אי פעם :]).

רגע לפני שנתחיל: לפחות דיסק אחד מהחמישה לא היה נכלל פה לו הייתה הרשימה עולה לפני שלושה וחצי חודשים. כמו כן, בכל רשימה יש קיצוץ אכזרי – ולכן, העובדה שאלבום מסוים לא מופיע כאן, אינה מעידה על דעתי עליו. אלא פשוט, אהמ, שהוא לא נכנס לרשימה. חייבים לציין שכל חמשת הדיסקים שנכנסו, הפכו לנכסי צאן וברזל אישיים שלי השנה, וילוו אותי, לדעתי, עוד תקופה ארוכה בהמשך.

ולאחר מילים דרמטיות אלו, הנה ה-ר-ש-י-מ-ה!

5. אסף ארליך – חדשות מהמגירה [אתר מעריצים]

ללא ספק, האמן שהכי קשה לכתוב עליו מאלו המופיעים כאן. כי יש דברים שאפשר להסביר בקלות: תורת הקוואנטים למשל, ויש דברים שפשוט לא-נתפסים – כמו, למשל, 'מדוע אסף ארליך הוא לא כוכב-רוק-על-אנושי (מקומי)'.

תרימו גבה ותשאלו מה יש בו בארליך הזה, שעושה אותו כה נערץ? אז יש לו קול ברי סחרופי צעיר ועמוק, טקסטים תל-אביביים שאין מילים לתאר יופיים – ומנגינות מצוינות וקליטות – אם כי שמעתי שמועות על אנשים החושבים שהן באנאליות. ואולי פה טמונה התשובה לשאלה בפיסקה הראשונה: רבים סבורים שבלתי אפשרי להבדיל בין מנגינת שיר א' לשיר ט"ו בדיסקים של הבחור. זכותם.

את הקסם של ארליך אפשר להבין רק תוך כדי שמיעה. הוא מביא את סצינת הרוק התל אביבי לשיאים חדשים (טוב, יחד עם דני הדר). הוא אריק ברמן לא ממוסחר. עמוק, חד ופוגע בעצבים החשופים של הנשמה. ולפעמים, אם מאזינים למוזיקה שלו לבד, עולה מחנק בגרון. הדיסק של ארליך היה אחד החברים הטובים שלי בשנה האחרונה.

(וזה רק מקום חמישי ברשימה. חכו כשתראו את ההתלהבות מהמקום הראשון!)

קריאה נוספת: כתבה ארוכה בהארץ, ביקורת בשרת העיוור, אתר המעריצים.

4. דויד פרץ – הייקו בלוז [מייספייס, בלוג, לייבל]

מכל האמנים ברשימה, דויד פרץ הוא היחיד שיצא לי לפגוש אישית. זה קרה כשגיאחה חיפש עבדים חברים, לעבודת פרך לעזור באריזת הדיסק של דויד, וכינה זאת, בעורמתו הטיפוסית, 'מסיבת אריזת הדיסק'.

אבל זו לא הסיבה לחיבתי לדויד, וטוב שיש פוסט שנכתב לפני המפגש ויכול להוכיח זאת. רוב דעותי כבר נכתבו שם, וכל מה שנותר להוסיף זה אנקדוטות קטנות: למשל, ידעתם שהופעת המרפסת של דויד, בסיום מפגש האריזה, מוגדרת כאחד מעשרת רגעי הקסם השנתיים שלי? או שבאחד מימי הטיול באירופה, כשחשבתי שאני גונב מקום ברכבת (אבל בדיעבד מסתבר ששילמתי עליו), ישבתי בין הקרונות, עם הרגליים מתנפנפות בחוץ, הדרך עוברת מלמטה ושמעתי את 'עצוב כמו מים' שוב ושוב ושוב? ובכלל, קל לדלות רגעים השנה ששירים של דויד שיחקו בהם תפקידי מפתח. ואם תאזינו בעצמכם, אולי זה גם יקרה לכם. או שתראו דרדסים.

3. Shitty CT – תרבות הפאנקים [מייספייס]

ת'אמת? אני לא בסדר. כי אם הייתי בסדר, הייתה מופיעה פה מזמן ביקורת נרחבת על הדיסק והלהקה. התכנון המקורי היה להגיע להופעת ההשקה, אי שם בסוף דצמבר, בתל אביב, ולשלב ביקורת דיסק עם ביקורת הופעה כהרגלי. קרה המקרה, התרחש המאורע, וכמה שעות לפני האירוע נפלה עלי השפעת העונתית. כך שבמקום להשתולל עם בירה, השתוללתי עם אקמול במיטה. אושר.

ולתכל'ס: למרות שמה הלועזי, יוצרת הלהקה אך ורק בעברית (עם מבטא רוסי). נחשפתי אליהם, די במקרה, לפני "הרבה זמן" (השנה), כשבאחד הפורומים השוו אותם לוולקן אהוב נפשי (שהיה זוכה פה לכניסה משלו, לו היה לו דיסק ולא אי.פי). הורדתי כמה שירים מהמייספייס, התלהבתי, סיפרתי לכל העולם (שלושה אנשים) עליהם – ושכחתי.

במקביל להופעה ההשקה, זו שמעולם לא הגעתי אליה, מצאה אשה (כותבים Asia, הוגים Asha) את שירי הלהקה על מחשבי – והתמכרה. מפה לשם, הדרך לרכישת הדיסק (ממוזיקנטו) הייתה קצרה, והדרך של הדיסק לההיפך לפסקול הטיול הקבוע שלנו – קצרצרה. וטיילנו הרבה באותה התקופה.

ע"פ ההגדרה, Shitty CT עושים היפ-הופ בעברית. במציאות, זה בכלל לא נכון. המוזיקה שלהם נעה בין היפ-הופ עצבני (מבחינה אמוציונלית), לניו-מטאל אמריקאי כועס. כשלמקצבי המילים נכנס דיסטורשן, ואקורדים כבדים שמעלים את סעיף האנדרנלין בגוף. מסיבה שלמה על טהרת Shitty CT תהיה שוס גדול. הם חבורת עולים מרוסיה שגרים מעכו – ושרים בעיקר על קיפוח, תרבות הפופ המקומית הרקובה, והחברה הישראלית שלנו – שאם לאמר בעדינות, לא יוצאת משהו מהדיסק. יודגש שע"פ רוב היפ-הופ הוא לא כוס התה שלי, אבל Shitty CT שוברים מוסכמות, ומהווים מבחינתי, מיני-יצירת-מופת עלומה מקומית.

2. נעם רותם – עזרה בדרך [מייספייס, אתר]

בואו נחזור קצת (הרבה) אחורה בזמן. עת התגלגלו לידי זוג אלבומי קרח תשע כשלוש שנים לאחר יציאת האחרון שבהם. הלחנים החביבים, והטקסטים הקליטים ביותר, יצרו מוזיקה לא מדהימה, אך לא מחייבת – ואיכשהו מצאתי עצמי חורש את הדיסקים באותה התקופה. כל החבורה הסתווגה כמשהו להעביר איתו את הזמן – ולכן, כששמעתי מאוחר יותר, על דיסק סולו של נעם רותם, סולן הלהקה, לא עבדתי קשה מדי כדי למצוא אותו.

2007, שוב התחלתי לשמוע שמועות על נעם רותם. והללו, שהלכו והתרבו, התעקשו לספר על אמן ייחודי. עמוק, כואב וכנה עד העצמות. הייתי שבוי מעט בדעות קדומות – ולכן חיכיתי שממש יכריחו אותי להאזין לדיסק ממנו הגיעו הסופרלטיבים: עזרה בדרך.

וטוב שהכריחו, כי נוצר בי 'בום'. פיצוץ רגשי עז. בקול מונוטוני, ולחנים איכותיים אך לא אמוציונליים, מגולל רותם את טלטלותיו הקשות בשנים האחרונות. סרטן ופיגועים – הכל נפרש בצורה הכי פשוטה שיש. בלי מטאפורות – בלי דימויים. ואם אתם מצליחים להתחבר לזה – התוצאה, בהיעדר מילה אחרת, מרטיטה. (אגב, הרגע השתמשתי במילה 'מרטיטה' בפעם הראשונה בחיי!).

שבוע שעבר קיבלתי סוף סוף את אלבומו הקודם של רותם: חום אנושי מ – 2004. עוד מוקדם להסיק ממנו מסקנות, אבל בינתיים נראה שהאיכויות היו שם עוד טרם 'עזרה בדרך'.

1. בני בשן – שירי עם אישיים [מייספייס, אתר]

על בשן, כמו על דויד פרץ, כבר דיברתי בעבר באריכות. זה היה, אז, שבוע אחרי מופע השקת הדיסק המדובר, ורגע אחרי שסיימתי ללמוד אותו בע"פ. מאז עברו מיילים רבים, שעות-לימוד אינספור, והמוני ימים קפואים – ובשן התנגן בממוצע יפה של לפחות פעם בשבוע. הדעה הראשונית לא השתנתה: מדובר במלחין נהדר, שמחבר לכך יכולת חיבור שירה (כלומר, מילים) עילאית, וביצוע משכר.

קשה לשים את האצבע על למה בדיוק זכה בשן במקום הראשון. לכאורה, אין לו יתרונות שאין לאחרים. אבל אם אתם מתעקשים, כנראה שההבדל מצוי במורכבות המילים: בשן לא זורק כלום בפרצוף. הוא גם לא מחביא את אמירותיו מתחת ציפוי קצפת רך. הן נמצאות עמוק-עמוק, בין שכבות של רבדים. כל האזנה נותנת זווית אחרת, וזו מבחינתי, אחת התכונות של יצירה גדולה אמיתית. להתמוגג.

כמובן שאני לא היחיד שאוהב אותו. וזה כלל לא מפתיע.

ציון לשבח: דני הדר – 'מה מה מה' (אלבום). ושלושה אי-פיים [אתר, לייבל פיתקית]

לדני הדר הייתה שנה מוזרה. הוא הוציא בתחילת השנה, אלבום בינוני פלוס (לאחר האלבום השני המופתי שלו) – ואז, המשיך לעבוד בקצב מדהים. הוציא תוספות לאותו האלבום ולא-פחות משלושה(!) Ep's. בשנה אחת. אם תחברו הכל ביחד, תראו שדני יצר שניים וחצי אלבום בערך בפחות מ – 12 חודשים. אשכרה ג'ון פרושיאנטה.

ופה התבלבלתי קצת: לעומת האלבום, כל אחד מהאי.פיים הוא יצירה מענגת קטנה בפני עצמה, וההופעות של דני ממשיכות להיות מהכריזמטיות והטובות בעיר. ואם הכל ימשיך כמו שהוא, עוד השנה ישבור דני שיא-אישי קטן שלי בתור האמן שראיתי-הכי-הרבה-פעמים-בחיים (מחזיקים כרגע: רוקפור). כל הפרטים האלו, ועוד רבים אחרים שלא מוזכרים פה, מזכים אותו בציון לשבח ליוצר מקומי של הבלוג לשנת 2007. רק שייתן עוד שנה כזאת, וכולנו נהיה מרוצים.

מה עוד?
המון חסר פה, אני יודע. אלבומים אהובים רבים, ולא אתחיל לפרט שמותיהם, נפלו בספירת קולות החיילים. אבל אם באמת קיפחתי, ושכחתי את הדבר הכי-מוצדק שיצא השנה (אולי לא האזנתי לו כלל?), אתם מוזמנים לפרט ולהדגים בתגובות. תודה על תשומת הלב :]