Doonesbury ו Bloom County: בחנות הספרים המשומשים

יש דברים שיכולים לעשות לך את היום. מציאת שני ספרי קומיקס-סטריפ קלאסיים זרוקים בחנות ספרים משומשים היא בהחלט משהו כזה. המקרה התרחש בחנות המדהימה בדחיסותה, עושרה ומחיריה הזולים של הלפר (אלנבי 87). הנזק: 54 ש"ח לשני ספרי קומיקס זקנים כמעט כמוני (מי יותר מי פחות).

חצי הכוס המלאה של לחיות במדינת חור-נידח כמו שלנו? מעט דברים ישתוו להרגשת הסיפוק ממציאת ספרים "נדירים" (אפשר להשיג בשני דולר תוך שלוש דקות באינטרנט עם משלוח חינם בתוך ארה"ב). ובכלל, מציאות זה כיף, לפעמים אפילו יותר מהיצירה עצמה.

The People's Doonesbury: Notes from Underfoot [לינק]

קחו פרשן חדשות, עדיף אחד מקצוען – נגיד, מהארץ. תוסיפו לו חוש הומור אינטיליגנטי ישן כזה. משהו כמו אבשלום קור פוגש את אפרים קישון. ומה תקבלו? בדיחות מעודכנות, שמיועדות, ברובן, למי שיודע מה קורה – ולווא דווקא יצחיקו את הקוראים מחר. או בעוד עשרים שנה.

דונסברי הוא לא בדיוק ככה, אבל זו הרוח. זה נחמד ומעלה חיוך. בעיקר כשבגין מופיע בעת ועידות קמפ דיוויד או כשמדברים על נושאים שתמיד רלוונטיים (סמים בספורט). אבל לפעמים, בבדיחות תוך-פוליטיקה אמריקאיות, אני קצת משתעמם. והציון הסופי? קלאסיקה או לא, אצלי הספר נמצא באמצע. קריא וחמוד, אבל לא יצירת מופת.

Bloom County – Babylon [לינק]

בלום קאונטי הוא כבר הדבר הכי מצחיק שקראתי בחודש האחרון (וזה רק מכיוון שהחודש לפניו היה מוצלח במיוחד בספרים).

אם דונסברי זה סאטירה, אז בלום קאונטי זה ארץ נהדרת. לא באמת סאטירה. גם לא באמת לא-סאטירה. משהו באמצע, יותר שנון – והרבה הרבה יותר הזוי. כמה הזוי? כאילו שדיוויד לינץ' יתחיל לכתוב את גארפילד הזוי.

לגיבור הקומיקס, שאפילו לא נכח בסטריפ בחודשיו הראשונים, קוראים אופוס. הוא פינגווין, ולאו דווקא מודע לכך. שאר הגיבורים הם מבוגרים (שמדברים כמו מבוגרים), ילדי המחוז (שמדברים כמו ילדים מדוסון קריק שעברו העשרת מודעות פוליטית) וחיות האיזור (כולן מדברות. אפילו התיקנים, שאף מתמרדים מפעם לפעם נגד רצח העם שנעשה בהם). קשה, קשה להעביר את הגאונות של בלום קאונטי בסטריפ אחד – ולכן גם לא אנסה. אבל הנה אחד רנדומלי שמעלה אצלי חיוך לא מוסבר על הפנים. מצטער על האיכות הירודה:

[לחץ להגדלה]