טוחני קמח בירדן
[עוד תמונה בים הצילומים הבלתי נגמר שלי]
[לחץ על התמונה להגדלה]
זה קרה באחד הערבים (ערב = evening, לא לאום מזרח-תיכוני מסוים), כשחזרנו ברגל למלון בואדי במוסא – העיירה שליד פטרה. עברנו בסמטה קטנה ותלולה, וראינו, בזווית העין, מחזה מימים אחרים: טוחני קמח בפעולה לילית, בתוך תחנה שהייתה עתיקה כשמתושלח היה צעיר.
הם הזמינו אותנו פנימה, ובגמגומי משפטים של אנגלית וערבית (כל מאה המילים שאני יודע), הכריחו אותנו לצלם ולתעד כל פרט ופרט בתחנה. מהשקים ועד המנוע העתיק. בסופו של דבר ביקשו כמובן עשרה דינרים תמורת החוויה, ונגררתי לפעולה השנואה עלי בירדן: מיקוח. הנזק הסופי: שני דינרים.
הייתם משלמים כסף תמורת תמונות יפות וחוויה זעירה? :]
[לחץ על התמונה להגדלה]
לגבי השאלה: לא הייתי משלם כסף כדי לצלם מישהו. מבחינתי ברגע שמשלמים כדי לצלם משהו/מישהו זה פוגם בחווית הצילום וגם בצילום עצמו.
אני מסכים, אבל גם לא מסכים. זה פשוט יוצר חוויה אחרת וסיפור אחר.
אגב, התשלום היה בדיעבד, אחרי הצילום. יכולתי, כמובן, לסרב לו – אבל אז הייתי מרגיש לא נעים לפרסם את התמונה בבלוג (ניסיתי להסביר להם שזה רצוני, אבל לא בטוח שהמסר עבר).
מה לגבי צילום במוזיאון\שמורת טבע? גם אז אתה משלם בתכל'ס תמורת הזכות לצלם משהו. האם זה גם פוגע בחוויה? (אני שואל מתוך סקרנות גרידא.. 🙂 )
החוויה הזאת שלך אכן שונה, כי התשלום היה בדיעבד ובאמת זאת סיטואציה קצת לא נעימה. לגבי מוזיאון אני לא מכיר הרבה מוזיאונים שאפשר לצלם בהם ולרוב אני גם לא ממש נהנה אישית לצלם במקומות כאלו. עם השנים גיליתי שכשאני מצלם תמונות כאלו אחרי זה התמונות האלו די משעממות אותי. לגבי שמורת טבע זה מאוד תלוי בשמורה. בשמורות קטנות יש את הבעיה שאתה כל הזמן מרגיש שאתה בשמורה… בשמורות יותר גדולות ההרגשה הזאת נבלעת, ובכל מקרה אתה לא משלם למושאי הצילום שלך… המצלמה יוצרת בייום של מצב בכל מקרה התשלום לפחות בהרגשה שלי יוצר בייום על בייום.
לא יודע אם הבהרתי את עצמי 🙂
נראה לי שהבהרת. עקרונית אנחנו מסכימים – המציאות מצטלמת בחינם, וזה מה שאני (ואתה) מחפשים בתמונות :]
אבל קשה לי לנקוט עמדה נחרצת, היות ועולים לי כל מיני מקרים חריגים בראש. למשל: אני אוהב לצלם פסלים אנושיים בכיכרות אירופה – יש שם לפעמים כאלה שהן ממש שיר הלל ליצירתיות. אני עושה זאת למרות שברור לי אחרי זה שאצטרך לבוא ולשים להם כמה מטבעות בשק (בסופו של דבר, זו הפרנסה שלהם).
(ואגב, את המוזיאונים ציינתי בגלל הלובר. יש שם יותר יפנים עם ממצלמות מיצירות אמנות..).
הי ניימן, בהמשך לדיון התשלומים שלנו:
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,22576,.aspx
להבדיל אלפי הבדלות. אבל בעקבות התחלת הדיון שלנו הכתבה הזאת גרמה לי להרהר. אפילו אם הבמאי שילם להם והם אמרו את האמת שלהם, האם האמת לא הישתנתה בעקבות התשלום שמייצג גם ציפיות מסוימות?
אתה צריך להיות פיזיקאי :] כל בחינה של מושג משפיעה גם על המציאות, וקשה מאד לעשות בגלל זה ניסוי נקי לחלוטין.
לגופו של עניין: נראה לי ציני שגוף עשיר יראיין אנשים לסרט מסחרי ויצפה שיעשו זאת בחינם. אם רוצים לשמור על אובייקטיביות, אפשר לראיין תמורת כסף, ולא לספר למרואיין על מה הסרט, מה המגמה אותה רוצים להציג וכו'. האמת לא תשתנה בהתאם לציפיות אם הוא לא ידע מה הן :]
אבל לא לשלם? יפה שהם מגבים זאת באובייקטיביות עיתונאית, אבל ייתכן שיש פה גם מימד מסוים של קמצנות..
Never trust in people. They acted like they wanted to show you something for free, were too much open and enthusiastic. And then they demanded money! They were just impertinent! Personally I also doubt about bargain skills of the Narrator of this story… (Vide a cab driver in Aqaba – from 7 JDN to 6,5). Besides that – he is so fond!
From 7 to 6 JDN with the cab driver on the way back :]
And well, i need more excercise with bargaining, that's for sure..