ביקורת פאב: מתי המקלל

[תיקון: הביקורת היא לא על מתי. התנצלות והסברים פה]

ביום ראשון, שבוע שעבר, לאחר עוד פגישה עם המנחה בצהריים באוניברסיטה, החלטתי לקחת חצי יום חופש. סרתי לקפיטריית גילמן בשביל סנדוויץ' הסביח המעולה שלהם, תהיתי, שוב, מה בחורה מסוימת שנצפית כל הזמן בבניין למתמטיקה באמת לומדת (לא ניכנס לזה) ופגשתי, במקרה, מכרה על ספות הלאונג' בקפיטריה. האחרונה סיפקה לי ידע מודיעיני על ידידה משותפת שבדיוק סיימה משהו בת"א. התקשרתי, נפגשנו, לקחנו רכבת לתחנת ההגנה – והופ! מסיירים בדרום ת"א בצהריים – כי "במרכז כבר ראינו הכל!" (זה סלוגן חדש שאני מקדם בימים אלו).

[ספיישל סמית'סוניאן נמשך לכבוד פירסום תמונות חסרות זכויות יוצרים מאוסף המקום]

ת"א יוני 2008, אחת בצהריים – אין מה לעשות. כלומר, חוץ מלאכול. חם מדי כדי להסתובב, בשוק הפשפשים כבר היינו מליון פעם, והאטרקציות היחידות הן הפלניטריום במוזיאון הארץ, הלונה פארק והמימדיון. לשניים האחרונים לא כדאי להסתובב בלי קרם הגנה מקדם 42 נגד בני שש. בצר לנו, ובהיותינו אלכוהוליסטים בפוטנציה בהגדרות ישראליות, חיפשנו מקום לשתות בו. הפור נפל על 'מתי המקלל'. פאב אולטרה מיתולוגי שקיים משנת <בחיי שאין לי מושג ממתי>.

מתי המקלל הוא מסוג המקומות שחובב שתייה כמוני נתקל בהם כל הזמן, ועצלן כמוני לא מצליח להגיע לבקר בהם. הוא ידוע בשלושה דברים: ראשית, הוא פאב ותיק שפתוח בשעות היום, סגור בשעות הקטנות של הלילה ומשרת קהל קצת שונה מהתל אביביים הבליניים. שנית, הבעלים אמור לקלל. ושלישית – אהמ, נגיע לשלוש עוד מעט. בכל מקרה, ציפיתי למין כוך פועלים קטנטן ומעושן. אך כשנכנסנו פנימה קיבלתי פאב\מסעדה יפה ומצוחצח. הופ-תע-תי.

הברמן, שהתנהג כמו בעלי המקום ולכן אניח שהוא מתי, היה נחמד נורא ולא קילל. כן, הוא נראה חברמן קל לשון מהסוג שיכול לקלל אם בא לו, אבל בחר שלא להשתמש בה. לצידו עבדה במטבח עוד מישהי שהגדרתי אוטומטית כאישתו (בלי סיבה מיוחדת*). היו במקום ארבעה ברזי בירה: גולדסטאר, פאולנר, מרפיז ועוד איזשהו לאגר באנאלי כזה (קרלסברג אולי?). אבל למתי באים בשביל הגולדסטאר. ופה טעון האלמנט השלישי בו מתי מפורסם: הוא מוזג כוס גולדסטאר בשבע דקות.

זו הייתה הגולדסטאר הטובה ששתיתי בחיי. מתי מוזג אותה כמו שבפאבים איריים מוזגים גינס – אבל קצת יותר לאט. בשלבים. עם הפסקה ביניהם. בסופו של דבר מקבלים כוס מאוזנת, עם גלידת קצף אימתנית ומפתה מעליה. ראיתי כאלה מזיגות בגרמניה, וזו פעם ראשונה שיוצא לי להיתקל בכזאת בארץ. אגב, שיטת המזיגה אמורה להביא בירה פחות מוגזת, שגורמת, לאהמ, פחות גרעפסים (שונא את המילה הזאת) – דבר שבתורו גורם ללקוח להוציא פחות אלכוהול מהגוף, מה שגרם לכך שאנשים יטענו שמתי מחזק את הגולדסטאר שלו באלכוהול. וזו שטות מוחלטת כמובן (מה?! לא עקבתם אחרי כל השרשרת הלוגית הלא ברורה הזאת?! :] ).

כמו שציינתי, לא היינו רעבים – וחבל. כי שאר הלקוחות שהיו שם (שני גברים על הבר וחבורה מעורבת של ארבעה אנשים ליד שולחן) אכלו גם אכלו. והמאכלים שלהם נראו ביתיים וטעימים נורא. בין אם זו צלחת קטנה עם הר אימתני של ממרח ירוק כלשהו, או ארוחת צהריים של פירה צהוב וקציצות ביתיות.

כל גולדסטאר עלתה 14 ש"ח, והיות ולא צויין בשום מקום שאנחנו בהפי-האוור, לא נותר לי אלא להניח שאלו המחירים המאד זולים של המקום. בחצי אוזן שמענו את הבעלים מתלונן על עליית מחיר חבית הבירה (כמו כל המוצרים בארץ), אבל גם אם המחיר יעלה בחמישה שקלים הרי שהוא עדיין יהיה הגיוני במושגים מקומיים. בשורה התחתונה: מאד נהנינו. ופעם הבאה שתמצאו עצמכם צמאים בשעות בהן רק המנזר פתוח – למה שלא תסורו למתי במקום? יפה שם, ויש אוכל יותר טוב.

[מתי המקלל. מטלון 41 פינת זבולון]


1. ברשת רץ בטירוף סרטון מוד של סימפסונים לקוייק. שלוש דקות עם רמת פרטים מדהימה. השילובים האלה של ז'אנרים, כמו יריות וסרטים מצויירים פה, נותנים תוצאות יפייפיות. לא הייתם רוצים לשחק בדום באגס-באני, למשל?
2. התמונה של מר פוטאטו מ'ערב משחקי המשפחה של הסבארו' מגניבה אותי. הנה:

3. כשאומרים הליכה עירונית מתכוונים לפעילות הליכה קבוצתית בתוך עיר. נגיד, חבורה של עשרים אנשים שנפגשים ברחבת מוזיאון ת"א והולכים , בקצב לא איטי, ביחד לנווה צדק. המטרה? כושר גופני ופעילות חברתית באותו הזמן. דעתי על הנידון? מגניייייייייייב! פשוט מגניב. חייבים לארגן אחד כזה מקומי משלנו.
4. בקסטה יש פוסט מצויין על לימוד נגינה אונליין. וואו, ממש הנפכתי לדולי היום.
——————-
* אם נתקלים בברמן וברמנית בני עשרים פלוס אוטומטית מניחים שהם לא זוג. אבל הם בני חמישים פלוס, אוטומטית חושבים שהם ביחד. למה זה בעצם?