שלום עולם! (2)

היי. שלום. קוראים לי ניימן ואני מברלין. כן, אני יודע, זה מוזר. כי פעם, ממש לא מזמן, היה פה אחד ניימן שאהב את ת"א בכל רמ"ח אבריו. אבל במסגרת פילוסופית השינוי התמידי שלי ('keep walking') נאלצתי לעבור למקום קצת רחוק יותר. להתחלות חדשות מגיע פוסט פתיחה חדש. והרי הוא לפניכם. הרבה יותר מוצלח מ'שלום עולם' הראשון, אם שואלים אותי. הוא לא משעשע ת'ו, וזה קצת מעצבן כי דברים משעשעים חביבים עלי במיוחד.

ים של שאלות נפתחו פה בשבועיים האחרונים (שלוש, אם ספרתי נכון :] ). המטרה שלנו בפסקאות הקרובות? לענות עליהן. וגם להעלות כמה תהיות לעתיד. אז בואו נעשה את זה לפי הסדר.

[לא צריך סיבה כדי לשים תמונה יפה. זו מתוך Little Big Planet]

חשבתי עד לא מזמן, וזה היה קצת סוד, לסגור את הבלוג. לא בצורה מתוקשרת (מי אמר יובל דרור?), אלא פשוט לתת לו לגווע לאט לאט. בלי תגובות פרידה או פוסטים נרגשים בבלוגים של חברים. למה? בשנתיים וחצי שהבלוג רץ הוא פיתח לעצמו אופי תל אביבי לחלוטין. עזבו את זה שמדי פעם עלו פה קטעים על נושאים תרבותיים אחרים, בגדול אפשר לאמר ששמונים אחוז מהקהל היה תל-אביבי ובא בגלל מה שנאמר על העיר.

להמשיך לכתוב על תל-אביב מברלין היה קצת… מגוחך. האופציות האחרות היו להתחיל לכתוב על ברלין פה (מתיימר מאד לפני שחיים פה כמה חודשים), לעבור לכתוב על תרבות ישראלית באנגלית (אופציה שעדיין קיימת), או פשוט להתחיל בלוג חדש על נושא אחר לגמרי. אהמ… אוהבים מתמטיקה? :]

הגיעו לא מעט מיילים, ואני מוחמא ומודה על כך, מקוראים שביקשו שאמצא "יורש". חלקם אפילו היו נדיבים עד כדי נידוב מישהו שמכיר מישהו שהם מכירים. בלי לשאול אותו כמובן. בסופו של דבר, ממש כמה ימים לפני העזיבה, הגיע המייל הסופר-קונקרטי של מעיין (פגשתם אותה כבר, נכון?), שפשוט הציעה עצמה לכתוב את הטור. הצעה שאי אפשר לסרב לה.

הקשר בינינו התנהל בינתיים במייל + שיחת טלפון אחת. עוד לא נפגשנו אפילו, אם כי בטח נלך לבירה\הופעה מתישהו כשאחזור לחופשה בארץ (שומעת מעין, זו הזמנה לדצמבר :] ). שני הפוסטים שהיא כתבה מעולים בעיני. אני ממש מרוצה מהסידור ומקווה שהיא תמשיך איתו הלאה. לפחות מספיק זמן כדי להבין את ההטבות שהדבר נותן (מדברים עם מלא אנשים ואמנים מגניבים! מוזמנים לאירועים שווים. לא מספיק?).

מעיין "נזפה" בי בפוסט הראשון שלה על היעדר פוסט פרידה. היא לא היחידה שעשתה זאת (איפה נדב?), אז החלטתי להקדיש לזה פיסקה. הכנתי בשבוע שלפני העזיבה טיוטה לפוסט פרידה עצבני כפול: משהו כמו המיטב-של-המיטב של הבלוג, מאחורי הקלעים וספיישל של 'איפה הם היום': סיפורים שסופרו פה, או נרמזו בחצי פיסקה, ויש להם המשך שנה ושנתיים אחרי. ואז קרו שני דברים: אחד, הזמן שלי הלך לאיבוד בין פגישות פרידה לסידורי עזיבה. שניים, פוסט אירועי השבוע האחרון נהפך לפוסט איחולי פרידה. ואם כותבים את כל איחולי הפרידה שם, אז מה יכתבו בפוסט הפרידה? אותו הדבר שוב? שום דבר. לאיודע, נראה לי פתאום… מיותר.

[צללית של לורנה מאגם באלדאניי המקסים באסן. כמו הכינרת, רק עם מיים]

זה שמעיין כותבת את אירועי השבוע במקומי, מעלה את השאלה עכשיו 'מה תפקידי בעסק'? עוזר טכני או שבאמת יש לי משהו לאמר? חשבתי לכתוב קצת על מה שקורה פה, אבל אין לי מושג מאיפה להתחיל. וגם אין לי מושג במה יתעניינו אנשים. פה באה התהייה: במה תתעניינו? אין לי אפשרות לספק סקירה של החיים האלטרנטיביים של ברלין (הם ענקיים, מטורפים, ואני פה רק שבועיים, בהם אני גם לומד. הרבה לומד). ובינינו? כמה זמן יהיה אפשר לקרוא על אלטרנטיבה של מקום אחר? על דברים שאי אפשר לבוא עליהם. גם ביקורות הופעות נופלות בקטיגוריה הזאת לדעתי.

אז על מה כן אוכל לכתוב? כרגע עולים בראשי שני רעיונות. הראשון, והיותר חביב עלי, הוא על דברים תופעות שאני חווה פה. טיול טרמפים לאסן, למשל, שכולל לינה בוילה באמצע היער, טיול אופניים של יום בין ערים עתיקות ואגם ענק אחד (שגם חגג 75 שנה לקיומו. היו יופי של חגיגות. מדהים פשוט). היתרון של פוסטים כאלה הוא שהם גם מעניינים, אני מקווה, וגם אינפורמטיביים בצורה זו או אחרת. אלו מעשים שאפשר לשחזר אם מגיעים לגרמניה. או שהם לפחות נותנים רעיונות הלאה. גם פאב קרולינג בברלין, ערב פתיחת מועדון חדש וכו' נופלים אצלי לקטיגוריה הזאת. בעצם, אפילו לקחת פה חבילה מהדואר הופך להרפתקאה כשנתקלים בביוקרטיה הגרמנית :]

הרעיון השני הוא לכתוב על… עצמי! כלומר, איך זה להיות סטודנט פה (=לחיות כמו כלב ולהינות מזה), לעבור לגור בברלין, לחיות בסוג של מעונות סטודנטים עם שני מליון (בערך) שותפים מכל העולם, ללמוד שפה לבד בלי קורס, ולשגע את כל העולם (ודודתו) תוך כדי, וכמובן: לשתות כל ערב בפאב שנמצא במרתף הבניין. זה מצחיק, יש לי שם כבר חברים שלא יודעים מילה באנגלית. אנחנו משחקים פוקר וסנוקר (אני מנצח כי אני היחיד שלא שתוי) ומסבירים אחד לשני את הרעיונות בגרמנית השבורה שלי (והמצויינת שלהם).

חוץ מזה, עם כמות הבישולים האקזוטיים שאני לומד פה (אכלתם פעם אוכל קוריאני? יש מכולת קוריאנית גדולה "ליד" (רבע שעה באוטובוס), ויש קוריאנית בבניין שמכילה דברים מאד מוזרים. מאד מאד מאד מאד מוזרים. אבל זה מעניין), אפשר לפתוח בלוג בישול. לפחות יעל 'לא סוגרת את הפה' תתעניין. אולי זה גם יגרום לה לבוא לבקר.

אין לי תמונות משלי לשים, כי שכחתי את קבל ה – USB של המצלמה בבית והתעצלתי לקנות אחד חדש עד עתה. בינתיים קבלו כמה תמונות מאסן של ננסי-לורנה-קרולה-אורטיז-מוניס. הקולומביאנית עם השם הארוך בעולם יחסית לגודל שלה. כתבתי עליה פעם, לפני שנתיים, כמה ימים אחרי שנפגשנו לראשונה. מאז הקשר בינינו הלך והתפתח, נמתח, הסתובב כמו פונקציה רציפה עם נקודות סינגולריות והתכנס למשהו לא ברור שנראה כאוטי עבור זמנים ארוכים. קצת כמו הבלוג הזה, לא?