אוקטוברפסט 2008, מינכן.

[הפוסט הזה יהיה ישיר, מסורבל ולא מתחכם. הגעתי למסקנה שאני אוהב לקרוא פוסטים בסגנון מדי פעם, ולכן יהיה נחמד לכתוב אחד. הוא גם ארוך. אפילו יותר ארוך מפוסט אירועי השבוע האמיתיים ממוצע]

יליז, אחת השותפות שלי בדירה, מתוך השש מליון (שמונה למען דיוק, אבל המספר משתנה על בסיס יומי) היא טורקיה. היא שומעת מוזיקה חזקה, צועקת בקול כשהיא רוצה ממך משהו, לא סוגרת את דלת החדר ומסכימה להתידד עם כל אחד תוך שלוש שניות. במילים אחרות, היא בדיוק כמוני. התחברנו די מהר.

לפני שבועיים שאלו אותי היא והחברה הכי-טובה-שלה, פוליה (לא גרה אצלנו בדירה, אבל נמצאת פה משמונה בבוקר עד חצות) אם בא לי ללכת לאוקטוברפסט. ידיד שלהם, גם טורקי, מארגן טיול סטודנטים מאד שאפתני ומאד זול לשם. כמה זול? 15 יורו הלוך חזור. למה? או. בגלל כרטיס קבוצתי בשם 'סוף שבוע יפה', אבל אליו נחזור מאוחר יותר. השבתי להם ש'יאללה, למה לא?' (יאללה היא גם מילה בטורקית), אבל אין סיכוי שנמצא מקום לישון.

שבוע אחרי זה הן באו ערב אחד והציגו לי את התוכנית בגאווה: יוצאים בשישי בלילה מברלין. מחליפים 5 רכבות בדרך ומגיעים בצהריים למינכן. שותים באוקטוברפסט עד שהוא נגמר, בלילה הולכים למסיבה (אחת הסטודנטיות היא מינכנית במקור כך שיש לנו אינסייד אינפורמיישן) ומתישהו בבוקר יוצאים בחזרה הבייתה. ולינה? 'איפה אתה רואה פה זמן ללינה?' הן התפלאו. נו שווין, שינה זה לחלשים.

[אחת מאינספור חנויות המזכרות של אוקטוברפסט]

בשתיים וחצי בלילה נפגשה חבורה של 37 סטודנטים בתחנה מרכזית ברלין. המספר '37' עלול לבלבל: הוא קיים בתיאוריה בלבד. בין החלפה להחלפה אבדו אנשים (פספסו את הרכבת, שבדר"כ גילינו בשניה האחרונה מאיפה יוצאת) ואחרים נוספו ('היי! יש לכם מקום על הכרטיס! אפשר לבוא לאוקטוברפסט איתכם?'). בשלב מסוים, אחד ההזויים בלילה, הצטרפה אלינו לנסיעה של שעה וחצי חבורת אוהדים מגובשת של באיירן מינכן, ועוד חצי חבורה מלברקוזן. אני לא יודע אם זו אשמת האוקטוברפסט, או שככה זה כל שבוע, אבל כרטיס ה'סוף שבוע יפה' הזה הוא חתיכת דבר מוזר. מוזר מאד.

בהמשך, כשהאלכוהול התחיל להיגמר (ארגז בירות, שלושה בקבוקי יין ואלוהים יודע כמה וודקות) והגרונות החלו להיות ניחרים החלטנו ללכת לישון. בדיוק בזמן הזה התחילו הקרונות להיות מפוצצים, ולחבורה של 40 איש, פחות או יותר, לא היה סיכוי למצוא מקום ישיבה ברכבת. מה עושים? מאלתרים. בין המושבים, על המדרגות – והגדילה לעשות יליז שישנה בתא התיקים מעל המושבים. אפילו אני תפסתי חצי שעה תנומה. מדהים מה שילוב של לילה לבן פלוס אלכוהול עושה לבן אדם כשפג האדרנלין.

11.5 שעות מאוחר נכנסנו למינכן, ומולנו נגלה האוקטוברפסט. קפץ לי חיוך ענק לפנים. האדרנלין חזר לפעפע בורידים. אוקטוברפסט, אתם מבינים, נראה בערך כך:

וגם כך:

ואפילו כך:

היה לי חשוב מאד לחזור מאוקטוברפסט עם כובע, ולכן בזבזנו את השעה הראשונה בשיטוט בין הדוכנים השונים. יש המון דגמים של כובעי אוקטוברפסט. כולם עולים בי ן 9 (פשוטים) ל – 15 יורו (כובע בצורת חבית בירה עם ברז). הבעיה עם כמעט כולם הייתה שהם באים בגודל אחיד, ובמקרה הגודל הזה קטן מהיקף ראשי. זה נשמע נורא מוזר, כי אף פעם לא חשבתי שיש לי ראש גדול בצורה היסטרית, אבל זה היה המצב. יכול להיות שכיוונו שם בעיקר למין הנשי; הרבה יותר הגיוני שחשבו שקהל שיכור לא ישים לב שהכובע קטן מדי. בסופו של דבר מצאתי באחד הדוכנים משהו שהיה גם נאה וגם מתאים לקוטר ראשי. הנה הוא לפניכם:

(בהערת שוליים נוסיף שהסתובבתי איתו במשך שארית היום, מה שכמעט גרם לי להיכנס לתיגרה בשלוש בלילה. לא משנה)

זה היה הזמן לבירה. כמה טלפונים וסמסים מאוחר יותר גילינו שהחבורה כבר הצליחה להידחף להיכל השתיה של אוגוסטינר, אז הלכנו לעמוד בתור. עשר דקות מאוחר יותר היינו עדיין *בדיוק* באותו המקום, כשההבדל היחיד היה שמאחורינו התווספו המוני אנשים. פשוט מדהימים הגרמנים האלה: אפילו בשכרות הם לא מנסים לעקוף אותך. אוזגורש (עוד טורקי) הציע שנשיג בירה לשתות בחוץ בזמן שמחכים. ואז התגלתה עוד בעיה: המינכנים מסכימים להגיש ליטר בירה רק למי שיושב.

למה? ככה. בצורה מטופשת להחריד נאלצנו לבקש מחבורה ליד אחד השולחנות להזמין בירה עבורנו (עשינו את זה בזמן שהמלצרית ראתה. לא היה פה שום עידון מחוכם). לקחנו את כוסות הענק והמשכנו לעמוד בתור. ולעמוד. ולעמוד. ולעמוד. והוא עדיין לא זז. בסוף הבנו שכדי להיכנס צריך לנקוט בטקטיקות ישראליות\טורקיות ישנות. יאדה יאדה יאדה – יציאת חירום אחת מאוחר יותר נפלנו בפנים.

דווקא מהיכל השתיה אין לי תמונות. לכו תצלמו משהו כשיד אחת מחזיקה כוס של ליטר בירה והשנייה הודפת אנשים שמנסים להפיל אותך. אבל – כל מה שראיתם בסרטים נכון. שולחנות העץ הענקיים, הלהקה המסורתית הבווארית, וכל השיכורים ששרים איתם בקולי קולות. מסתורין גדול היה בעיני איך כולם יודעים את מילות השירים, עד שהבנתי: הם שרים ג'יבריש! ברהיטות! כאילו ג'יבריש זו שפת אימם. לא הייתי מספיק שיכור כדי להגיע למצב הזה.

מאס (ליטר בירה) עולה באוקטוברפסט 8 יורו. שזה נראה לי קצת מוזר, כי לפני שנתיים קניתי כאלה במינכן בשני יורו פחות. הקטע הוא שכולם, אבל באמת כולם, גונבים את הכוסות. מכניסים אותם לתיק מול העיניים של השומרים. כך ששני היורו האלה הם מן הסתם מס קניה. מה שהכי עצוב, שייצור כוס כזאת עולה, בכמויות ענק, פחות משני יורו. כך שלמרות הגניבה המבשלות עדיין עושות עליך קופה יפה.

אהמ? מה היה בהמשך? בלי להלאות אציין שפגשתי את גיל דורי, אישיות בירה ידועה, ושניים מחבריו שבדיוק מטיילים בדרום גרמניה ואוסטריה. לאחר האוקטוברפסט הלכנו להוף בראוהאוס – מקום בו יש אוקטוברפסט כל השנה, ושתינו אפילו עוד ליטר בירה (אם כי לי, למען האמת, כבר נמאס). בחצות הלכה רוב החבורה למועדון, אבל כשהגענו אליו הבנתי שאין סיכוי שאני מעביר את ארבע השעות הבאות בלרקוד. יצרתי קשר עם חלק מהאנשים האחרים שנעלמו במהלך היום, וביחד הלכנו לישון בהוסטל. אהמ, סליחה: בבורגר קינג. בחמש בבוקר סגרו את המקום וסילקו אותנו (באדישות גרמנית). נאלצנו לחכות שעתיים, קפואים מקור, בתחנת הרכבת המרכזית.

הדרך חזרה הבייתה הייתה אמורה להיות פשוטה יותר, אבל היא לא הייתה. ההתחלה דווקא הייתה נחמדה. בתחנת הרכבת פגשנו מישהו שחיפש דרך זולה לנסוע לברלין. היה לנו מקום פנוי על הכרטיסים אז הוא הצטרף. מאד חיבבתי אותו. הוא ענק בגודלו, מסוג האנשים שכל כך גדולים עד כדי כך שאתה לא מבין איך דבר כזה נכנס למציאות. אבל יש לו קול רך, וכשאתה מדבר איתו אתה מבין שמדובר בסופר-מגה גיק אמיתי. למשל? הוא סיפר לי את ארץ המוצא של כל אחד מ – 32 אבותיו. חמישה דורות אחורה. מטורף לגמרי. בכל מקרה, גילינו שהוא גר בדיוק בבניין שלי, קומה מתחתי. עולם קטן, מסתבר, זה לא רק בישראל.

הרכבת הראשונה, שהייתה רכבת המפתח בהגעה החלקה לברלין, נתקעה, ולא היה ברור אם ומתי תחזור לפעול. מפה הדברים התחילו להשתבש. לקחנו אוטובוס לתחנה אחרת באיזור (שלושה אנשים נעלמו), ועלינו לרכבת אחרת שמקדמת אותנו בכיוון הכללי. זה היה השלב בו שמתי לב שיליז ופוליה, ידידותיי הטורקיות, כבר לא איתנו. האמת היא שהפלאפונים של רובנו, כולל שלי, כבר היו גמורים באותו השלב, ואי אפשר היה ליצור קשר.

בשבע ההחלפות שאחרי זה נעלמו אנשים כמו זבובים, ואחרים צצו במקומם. בשלב כלשהו גם הפסקנו לספור את החבר'ה כשהכרטיסן הגיע, ופשוט אמרנו: כרטיסים לחבורה גדולה של אנשים בקרון הזה, בקרון הקודם, בקרון הבא, גם כמה למעלה ועוד כמה מפוזרים בשאר הרכבת. אולי. נראנו כל כך עייפים שהכרטיסנים קיבלו זאת באהדה. ובסוף? בסוף הגענו הבייתה כמובן. הטורקיות, אגב, הגיעו שלוש שעות מאוחר יותר. תפסו טרמפים על כרטיסים של זרים.

מילות סיכום: סעו לאוקטוברפסט, ואם אתם חכמים, תדאגו למקום לינה כמה חודשים מראש. כרטיסי הסוף שבוע היפה הם דבר עצום. יש כאלה איזוריים (26.5 יורו בערך, לחמישה אנשים), וכלל ארציים (שבעים ומשהו יורו). הדבר החשוב לזכור הוא שלא חייבים למצוא מספיק אנשים כדי למלא אותם; בדרך כלל מוצאים בתחנה. ויותר מזה, בדרך כלל מוצאים בתחנה אנשים שמחפשים חבר'ה שימלאו להם את הכרטיס. נכון שעדיף לדעת גרמנית (או פולנית. אפילו עדיף פולנית) בשביל זה, אבל בואו נגיד שתנועות הגוף (מחזיקים כרטיס גבוה באוויר וצועקים) מסגירות אותם. את הכרטיסים, כמובן, קונים במרכז המידע לנוסעים (reisencentrum). עדיף לקנות כמה ימים לפני הטיול, אם כי לא חובה.