הקול של הקולות – ויקטוריה חנה בלבונטין 7

[כיף לארח שוב את ניקו בבלוג. הפוסט הקודם שלו, על יהוא ירון, הוא אחד מפוסטי האורח היפים שפורסמו פה לדעתי]

בשמלה אדומה, ארוכת שרוולים וצווארון, היא עולה על הבמה, שפתון אדום מבליט את פניה העדינות על רקע הקיר השחור. מוארת באור רך, היא מביטה אל הקהל בשתיקה והחלל האינטימי של לבונטין נעטף בדממה. ומתוך רגעי השקט היא פותחת בתפילה, חציה בארמית, בקול מצמרר ומלא התמסרות וכוונה. הצלילים החודרים והמכשפים מבהירים במהרה שמדובר במשהו אחר. שונה. וכשכינור ופסנתר מצטרפים לקולות ומטלטלים את הנפש, מגיע ה"וואוּ" של מפגש עם רגע נדיר.

[הבלוג ממשיך במסורת התמונות הלא-קשורות שמעטרות פוסטים. לדאבוני, איני זוכר מאיפה התמונה הזאת. לא בסדר]

ההופעה של ויקטוריה חנה היא כל דבר מלבד חוויה שגרתית. תפילות, מזמורים וטקסטים קדושים מתמזגים לתוך הקול הייחודי שלה ולנוכחותה המרשימה. הצלילים נמהלים במילים, הפה מפיח חיים באותיות, הממלאות את האוויר בגוונים משתנים של רגש. גוף ונפש, רוח וחומר, אמונה ומחשבה הופכים לאחדות תובענית ושואבת, שאינה מותירה לקהל ברירה אלא להתמסר אליה.

האותיות והמילים עומדות במרכז היצירה של ויקטוריה-חנה: היא מלהטטת בהן, מפרקת ומתיכה אותן, בונה מחדש, מגלגלת אותן על הלשון, נושמת את ההברות ומנכיחה אותן לעולם. בראיון שנתנה לפני מספר שנים ל"הארץ", היא סיפרה על הקשר העמוק שלה למילים. כמי שגדלה במשפחה דתית אדוקה, בת לרב גדול בתורה, מילות הקודש ליוו אותה מגיל ינקות. "כל האותיות והטקסטים נכנסו אלי פיזית לתוך הגוף", היא אמרה, "…אבא היה עושה הרבה דברים שהיו קשורים לאותיות. כשהייתי חולה הוא היה כותב צירופי אותיות, מוחה אותן במים ונותן לי לשתות". ואכן, מורגש כי המילים הללו הן חלק בלתי נפרד ממנה, יחד עם המטען שהן נושאות, כשהיא הופכת אותן למיצג טעון ומלא אווירה, המשלב מקדושת החול ומחול הקדושה.

"אני ישנה ולבי ער"
מתהילים, דרך ספר היצירה ועד לזמירות מסורתיות, הטקסטים העתיקים שויקטוריה חנה מגישה מתממשים דרכה במקצבים ובמצלולים של ניגוד והשלמה. היא מתחברת לרבדים העמוקים שלהם, חווה אותם ומעניקה להם משמעויות ופרשנויות, עד שלא ברור עוד אם היא בוראת אותם, או שמא הם אותה. עם ליווי מוזיקלי עתיר כישרון – נורי יעקובי, שעושה פלאים עם הוויולה (כינור?), ירדן ארז על הפסנתר, דניאל פיינגולד בתופים וגיורי פוליטי על סימפולי המחשב וכלי ההקשה –  היא נעה בין אווירה מיסטית לקצב ההיפ-הופ, בין החסידי לבלקני, בין המופנם למתפרץ.

כל קטע במופע הוא חוויה חד פעמית וגדושת שיאים, שמהווה חוליה במכלול שאין לו ראשית ואין לו סוף. באחד הרגעים המהפנטים היא מתחילה לנגוס בתפוחים עסיסיים לתוך המיקרופון ושרה/מטיחה/מתיזה/לוחשת/זועקת מילים משיר השירים בעיבוד לאנגלית: "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה. סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני. שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני"*. בחלק אחר היא מערסלת ברכות מילים נוספות משיר השירים: "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו"** . תחילה מלווים אותה רק חליל והרמוניום, מדגישים בעדינות את קולה המסתלסל סביב טעמי הפסוקים, עד לרגע של התפרצות מוזיקלית שהופכת את הכל לאוונגרד תיאטרלי מלא עוצמה.

"אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק: פתחי לי, אחותי רעיתי יונתי תמתי"*** , שרה ויקטוריה חנה שוב ושוב לאורך המופע, יוצקת בכל פעם מחדש משמעויות שונות למילים: מכמיהה וגעגועים לתשוקה ואהבה, מדחייה וריחוק לפחד גדול. אבל עם חלוף הרגעים והצלילים, הגבולות מיטשטשים והם הופכים לזעקה מזוקקת אחת. וכשמחשכת הבמה היא שרה בארמית על ה"קול של הקולות", שעל פי ספר הזוהר יוצא מן השמיים וקורא לבני האדם להתעורר, כבר אין ספק בלב שקולה הוא זה. שהיא, העומדת על הבמה ומתעלה ממנה, היא זאת הזועקת בחמלה לשוב ולראות את האור.

אל תחמיצו.

ויקטוריה חנה, לבונטין 7 (14.11)

——————————-
*  שיר השירים, פרק ב'.
**  שם, פרק ג'.
*** שם, פרק ה'.