מי שלא עורך חישובים בערב שבת, סובל מסערה גלקטית בשבת

[הסברים למטה. הנה, שם! ליד הכוכבית*]

נהוג לחשוב שהפיזיקאי הגדול של המאה ה -20 הינו אלברט אינשטיין. יש החולקים על כך ומציבים בפיסגה דווקא את ריצ'ארד פיינמן (האמריקאי ביותר), רוג'ר פנרוז (החובבן ביותר) או סטיבן הוקינג (ה, אהמ, בהיעדר מונח פוליטקלי-קורקט מוצלח, ההכי-פחות-יכול-לזוז). האמת נמצאת, כמו תמיד, איפושהו באמצע, ומי שינבור עמוק מספיק יגלה שהפיזיקאי הגדול ביותר במאה היה דווקא אבנר נדף בן ה – 7. מתל מונד.

[כל התמונות בפוסט נלקחו מפמטזיה. אחד האתרים היפים שראיתי אי פעם]

אבנר נדף נולד ב – 1942. אמו ואביו, הוריו היחידים, היו תימניים גאים שאך עתה עלו לארץ. המשפחה השתכנה במגורי העבדים העובדים של הלורד מלצ'ט, ומשם התפרנסה בעבודות מכובדות של איסוף כותנה. איתרע מזלו, ואבנר היה אחד מילדי תימן היחידים שלא נחטפו בידי יוצאי פולין, וכך נידון לבלות שארית חייו בשדות התירס של המושבה.

אלו היו חיים עשירים. כבר בגיל חמש מצא אבנר, בפח הזבל היחיד בשכונה שניצב בחצר אחוזת מלצ'ט, עותק רעוע של העקרונות של ניוטון. ספר שהושלח כלאחר יד לאחר שהבינו העובדים שאין בו ציורים משעשעים. אבנר עיין בספר, וחיש קל נפלה עליו הארה: כל מה שרשום שם שטויות. אבנר חייך לעצמו באירוניה, ככל שילד בן חמש יכול להבין אירוניה, והלך לפתח את יצירתו הגדולה: סדרת ציורי גואש שביטאה את הטבע והיקום כפי שאבנר הבין אותו. והו – כמה שאבנר הבין אותו!

תוך שבוע הגיע אבנר לעקרונות החשמל הבסיסיים, התרמודינמיקה והכימיה האורגנית. הוא חלף על תורת היחסות הפרטית, כללית ומקופחת לאחר עוד יומיים, הבין את סתירתה עם עקרונות סתירת הקוואנטים, ובילה אחר צהריים חמים בלפתור את הבעיה. הוא יצר את התורה השלמה של הפיזיקה, שסתרה כל דבר אחר שהכיר, וכך סללה את הדרך ל'תורה השלמה שלמה', 'התורה השלמה שלמה שלמה', ו'התורה הממש שלמה'. קופירייטינג, אגב, לא היה הצד החזק של אבנר. הגיוני בהתחשב בעובדה שהיה באותה התקופה בן שש בסך הכל.

בגיל שבע החל אבנר בסדרת ניסויים שעתידה להיות שיא חייו. הוא גילה קיומם של גזעים אחרים, יקומים מקבילים – והיה מגלה, קרוב לוודאי, את סוד המסע בזמן, אילולא נפל עליו ארגז תפוזי יפו (ג'אפה. סימן מסחרי בוטל לא מזמן) באחד הניסויים וגרם למותו. ב – 19 ליוני, 1949.

אם גבר טוען טענה ביער ואין אשה שתשמע אותו, האם הוא עדיין טועה? ואם גאון רושם מאמר מדעי מבריק ביער ואיש לא קורא אותו, האם המאמר באמת נרשם? אמו של אבנר הייתה הרוסה, והקדישה שעות, שהצטברו לחמישה ימים, לשימור חפציו. בזהירות וביסודיות של אוצר שוויצרי, נאספו הללו, ולאחר דיון מעמיק בן שלוש (וחצי) שניות, הוחלט להציגם במוזיאון המשפחה. זה ששכן בתוך כמה קופסאות קרטון בבוידם של המשפחה.

השנים רדפו, טרגדיה רדפה טרגדיה, והוריו של אבנר עזבו לארה"ב רחוקה – שם צברו הון קטן מהשכרת דוכני נקניקיות במחיר מופקע. אחותו של אבנר התבגרה והפכה לאמא, משם לסבתא, ומשם לקשישה קנטרנית שהייתה אימת פרחחי השכונה. והזמן עבר לו, כי זה מה שזמן נוטה לעשות.

—————

רב פקח מרקוביץ' עמד מעל גופתה של האשה הקשישה, ובלס ג'חנון מצוין. הוא פנה לחוקר הבכיר באיזור והתעניין לגבי ממצאי חקירת המוות. החוקר משך בכתפיו, העלה סברה שזוהי עוד תקיפה בגל תקיפות הקשישים שפוקד את המדינה. השניים חשבו לרגע, הבינו שהתיאוריה תואמת את הממצאים ויצאו בהודעה דרמטית לעיתונות. היות ודירת הסבתא לא כללה מזגן, נמנעו העיתונאים מלבדוק את העובדות בעצמם. בכותרת בעיתון הם הפכו את החשד לעובדה, מה שגרר שלושה מאמרי מערכת מפוחדים, מאת כותבים שכלל לא קראו את הכתבה. אבל זה כבר סיפור אחר.

חוק תקיפת הקשישים עבר שלוש שנים לאחר מכן ברוב חסר תקדים של עשרים חכים (מול שני מתנגדים וחמישה נמנעים שלא הבינו מה הם עושים שם). שנתיים מאוחר מכן, בעקבות מה שכונה "ליל תקיפות הבני 64 וחצי", תוקן החוק וכלל גם את בני 63 ומעלה. דבר רדף דבר, עד שב – 2036, התיקון העשרים ושתיים לחוק כלל גם פעוטות שזה עתה נולדו.

וחבל, כי האמת הפשוטה הייתה שאחותו של אבנר פשוט החליקה על בננה.

——————–
תוכן הדירה חולק, שווה בשווה, בין שוטרי התחנה לפח הזבל הקרוב, כשבמחברותיו של אבנר זוכה איציק. מזכיר התחנה ושוטר תנועה לעת מצוא.

צריך להבין את רוח הזמנים כדי להבין את קורות הימים הבאים. איציק בילה שלוש לילות כדי לסרוק ולהעלות את *כל* המחברות לבלוג הפרטי שלו. אלו נהפכו ללהיט מידי, לאחר שאחד מעורכי בוינגבוינג הבחין בכך, והעלה פוסט בעל הכותרת 'ציורי ילד ישראלי מהקיבוץ – 1921'. הפוסט זכה להצלחה מיידית, עבר ממייל למייל, מאפרכסת למקלדת, כאשר הדבר היחיד שעוצר אותו היא ידיעה על זיקית מיפן, המנסה לשמור על הקביעות שלה, שעלתה שלושים שניות מאוחר יותר.

כך חולפת לה תהילת עולם.

באינטרנט הכל נשאר לנצח. אפילו הנפילה הצפויה של גוגל שהפך למטרה הקבועה של היוניבומברים  (ארגון טרור אמריקאי שקם כדי למלא את את החלל שהותיר אל-קעידה) לא העלימה את מאגרי המידע מהעולם. מי שרצה לחפש חיפה. אם לא בגוגל אז בגוגל2 ואם לא הם אז היה את ניו-יאהו או פרו-מיקרוסופט. ואם לא באלו אז בארגון העל-מידע ארכימדס, שבסופו של דבר זכה בבכורה לזמן הרב ביותר היות וחבריו הפנימו את חשיבותה של רצינות השם.

האינטרנט אולי הוכיח שששה מליארד קופים אולי יוצרים פורנו, אבל עדיין ישנו הסיכוי שאחד מהששה יבין את גאנותו של ממצא חשוב. וכך נתקל פלג, טרחן כפייתי, אוהד כדורת דשא וניג'ס לעת מצוא, בסריקת המחברות של אבנר באחד השנים. מרבים לדבר על חוסר נחיצותם של טרחנים כפייתיים, אבל איש מלבד אחד מיצורים אלו לא היה חוקר את המחברות. ובודק. ומחשב. ובסוף, גם מבין את הגאונות.

—————-
התלהבותו של פלג עברה כל גבול עד כדי כך שאפילו הפסיק להגיב לטוקבקים בוויאנט34 לתקופה מסוימת (קצרה מאד. מדי. אם יורשה לנו להעיר). אחד אחר השני הוא שיחזר את הניסויים של אבנר. החדר הקטן שלו היה עד לניסים, לא – נפלאות, קסמים – שכמעט אף אחד מאלו המכונים בני אנוש לא ראה. כשהייתה השעה מוכנה לניסוי הגדול ביותר, זה שאבנר נדף גילה ה – Theorema Egregium שלי, לא הצליח פלג להסתיר יותר את התרגשותו. שלושים ושתיים אלרגיות עברו עליו, כל אחת מקוטלגת בזהירות, עת  חיכה למוצר מיוחד במשלוח מיוחד כדי לשחזר את אותה התיאוריה הגדולה.

—————-
בידיים רוטטות, דבר שבטח לא עזר כדי למנוע את העתיד לבוא, בנה פלג את המכונה המופלאה. נרגש הוא ניגש ולחץ על הכפתור. היישיר מבט למעלה, לארגז תפוזי ג'אפה שהתנדנד שם לא יציב, רגע לפני שנפל על פלג, וסיים את חייו בתאונה מצערת.

————-
גל מיתות של טרחנים כפיתיים רדף את העולם בשנים שחלפו, ויש שאומרים שהוא נמשך עד עצם ימינו אנו. מחלה מסתורית בה איש לא מבחין ואותה אף אחד לא מבין. אבל רגע, אף אחד?! בטוחים? לא ולא! כי יש בלוגר אחד, די אנונימי אם יורשה לי לאמר, שגילה את האמת, וחשף אותה במסווה סיפור עלילתי מטופש בבלוגו.

—————
*אז מה בעצם קורה פה? ה – 27 לינואר הוא יום הולדתו של לואיס קרול. אחד המתמטיקאים המוכשרים בהיסטוריה (באופן כללי. אין לי מושג בקשר ליכולותיו המתמטיות). זהו גם יום מחילת-הארנב הבינלאומי, בו בלוגרים מכל הרשת הופכים, ליום אחד בלבד, את הבלוג שלהם למשהו אחר. מוזר. מטורף. שקוראים קבועים שנתקלים בו לא יבינו מה קרה, למה הכל הפוך ואיך לכל הרוחות קוראים את זה בכלל? מקווה שהסיפור למעלה עשה לכם בדיוק את זה. לי, לפחות, הוא נתן כמה רגעי חופש למוחי הקודח לנדוד בחופשיות ולרשום שטויות כאילו אין מחר. תענוג שסטודנט לא יכול לוותר עליו בקלות.