רסיסי ברלין

איכשהו יוצא שאני לא כותב הרבה על ברלין. הסיבות לכך רבות ומגוונות, אבל בגדול: נראה מצחיק להמליץ על מקום פה ושם, או לספר על אירוע גדול שהתרחש היות ורוב הקוראים לא יוכלו לחוות אותם בהמשך. מהצד השני, סקירה היסטורית ועמוקה של רוב הדברים שקורים פשוט איני יכול עדיין להביא. זה יגיע, וודאי, בהמשך, אבל כרגע הגרמנית שלי עוד לא שם.

[שתי מכוניות צופות על אגם קפוא. איפה? בפירסטנברג כמובן]

אבל אם כבר סגרנו את אירועי השבוע האמיתיים ואיבדנו גם ככה את רוב הקוראים (האמת היא שמספר מרשים של שני אחוזים בלבד ירד מרשימת התפוצה לאחר ששאלתי מי רוצה לרדת), אפשר להמשיך ולאבד את השאר. או במילים אחרות: נראה לי שמעכשיו אכתוב פחות או יותר על מה שבא לי. מקסימום נארוז את זה מתישהו בפורמט PDF יפה ונשווק כמדריך חצי-אפוי לברלין. או משהו. הולך?

פירסטנברג (Fürstenberg)
כבר הזכרתי את השם הזה אתמול. ביליתי שם חמישה ימים, ומה שהכי מדהים זה שאין לי כמעט שום דבר לאמר על המקום. אבל בכל זאת אזכיר אותו, כי חמשת הימים האלה היו מהמאושרים שחוויתי עד עכשיו בגרמניה.

[הבית בו גרנו בפירסטנברג. יש שם עוד הרבה כאלה בבית ההארחה. זה הוקדש רק לנו]

מה עשינו שם? משהו שנקרא 'בלוק סמינר': נסיון ללמוד כמעט ספר שלם בחמישה ימים. הפרקים חולקו בין רשימת המרצים השונה, וכל אחד היה צריך להכין הרצאה של שלוש שעות על אחד מהם. עבדכם הנאמן קיבל את הפרק האחרון בספר, ובגבורה שעוד ישירו עליה שירי הלל, הצליח איכשהו להכין הרצאה בכלל לא רעה (לעניות דעתו). אבל זה לא רלוונטי לבלוג.

מה שכן רלוונטי זה המקום עצמו: אכסנייה נהדרת בקצה העיר. היא נושקת לשפת אגם גדול, ובקיץ מציעה אינספור פעילויות מים (אבובים ושאר ירקות). בחורף האגם קפוא ובסופ"ש שלנו אפילו ירד שלג בלי הפסקה. בהיעדר מקורות חום שימסו אותו, הוא נערם לאיטו. כל יום היה יותר ויותר גבוה. במהלך ההרצאה שלי, ביום ראשון בבוקר, הסתכלתי בערגה על הסערה שמחוץ לחלון. שאלתי ישראלי אחר שהיה איתנו ונמצא פה כבר שש שנים אם נעשים קהים בסופו של דבר ליופי הזה. הוא ענה שלא.

אחרי זה החלטנו, אני ועוד חבר, שבחורף הבא, או אפילו בקיץ הנוכחי, נארגן כמה חבר'ה ונשכור לנו ביקתה לסופ"ש של בטלה ומשחקים. העסק עובד באופן הבא: בקתה אחת מוקדשת ללינה (4 אנשים בחדר). בקתה נוספת, שהיא כמובן גולת הכותרת, מכילה חדר משחקים (פינג פונג, כדורגל שולחן) וגם חדר סמינרים למי שבאמת רוצה לעבוד. בסדנא הוספנו על כך עוד כמה משחקי קופסא שהבאנו מהבית, וכמה ארגזי בירות לקישוט האווירה – וקיבלו מה שנקרא כמעט אידיאל, לא? אגב, הגרמנים האלה מדהימים אותי כל פעם מחדש. חבורה שלמה גומעת בין 5-8 בירות לערב לבן אדם, ישנה חמש שעות – וכמה בשמונה בבוקר כדי להקשיב בריכוז להרצאה סופר-מסובכת בנושא זה או אחר. איך?

חייבים לציין שבפירסטנברג נמצא גם מחנה ריכוז נשי נודע לשמצה בשם ראוונסבריק. טיילנו בו בצהרי היום האחרון, כדי לא להרוס את המצב רוח מוקדם יותר. יש בו מוזיאון מפחיד, והמון חלקי בניינים שפעם נעשו בהם מעשים נוראיים. הכל מכוסה בשלג בחורף, ואחרי 45 דקות בחוץ הגוף שלי לא עמד בזה יותר. היו כאלה שבילו שם כמה שנים. מפחיד.
(בית ההארחה\הוסטל)

קפה דמפלינג
משמחה לשמחה חזרתי ישר מהסמינר לכנס של יומיים בברלין. האמת היא שדילגתי על כל ההרצאות חוץ משתיים (אחת משעממת מוות ואחת די טובה) והשתתפתי בעיקר באירועים החברתיים. קרי: ערב בירות שטיפ-טיפה עזרתי לארגן, וסיור מאולתר בברלין שמאד עזרתי לארגן ואפילו הדרכתי בו חלק מהזמן. בכל מקרה, אחרי מעשה הצעתי לכמה אנשים איתם הסתדרתי טוב במיוחד לקפוץ למשקה ביחד. הם הסכימו.

[קפה דאמפלינג. התמונה לקוחה מהפליקר הזה]

המטרה המקורית הייתה לקחת אותם לקרמוניה. אחד המקומות המדהימים, מקסימים, מוזרים ומשוגעים ביותר בברלין – ולכן מגיע לו פוסט נפרד משל עצמו. אממה – הוא היה סגור, עסוק בהכנות לאיזה משהו שיקרה מחר. אז אילתרנו, והלכתי למקום ששמעתי עליו כמה פעמים, אבל מעולם לא ביקרתי בו מבפנים קפה דאמפלינג (Dumpling Cafe).

אני מתחיל להרגיש בנוח עם הגרמנית שלי, ושוחחתי קלות עם הברמניות\מלצריות בזמן שהזמנתי שוקו עם קצפת ושבבי שוקולד למעלה. המקום עצמו הוא סטייל-ברלין כמה שמשהו יכול להיות סטייל ברלין: רהיטים אסופים באקלקטיות, שירותים מוזרים, תפריט הום-מייד צנוע (דאמפלינג, עוגות, כשהכל טבעוני\צמחוני למהדרין) והמון אנשים מוזרים וחברותיים. הם מציעים משחקים, שח, דמקה או דברים יותר מתקדמים – כשעל השולחנות יש גם מגזינים. סקרנו אותם, ואז את הפלאיירים שמפוזרים בכניסה. הסתכלנו בקהל הנוכחים (3 אנשים נוספים), חשבנו, חשבנו והגענו למסקנה: הגענו לקפה לסביות!

אבל הביקור בו מומלץ גם למי שהיא לא לסבית או למי שהוא לא אשה. ברלינאיות במיטבה: קטנה, עצמאית, מחתרתית ולא נוצצת.
(דאמפלינג קפה. Reuterstr 29. שעות פתיחה באתר)

פלאשמוב: מלחמת כדורי שלג
ויש את קאיה מאסטוניה. אנחנו מסתובבים הרבה ביחד לאחרונה. היא מפחדת מהכל. ממבחנים, מתגובות של אנשים כשהיא לוקחת אותם למסעדות מקסיקניות ליד הבית שלה. אפילו במצבים בטוחים יחסית, נגיד לפני יומיים, כשכמה חברה זרקו עלינו בקבוקי בירה ריקים באיזה סקוואט, היא נורא פחדה. למרות שהסברתי לה שזה הכל מאד ידידותי ובטוח :]

[התמונה הנאה הזאת היא מפוסט ישן של בוינגכפול. שם היא מופיעה כאנימציה פשוטה. תלחצו על הלינק ותראו]

אז קאיה סיפרה לי על פלאשמוב. קבוצת של אנשים שיוזמת אירועים בין 3-4 דקות. מהסוג שמתחילים פתאום, במפתיע, באמצע התור לרייכסטאג למשל (התור המפורסם של ברלין), ומפסיקים כמה דקות לאחר מכן כשהמשטרה מגיעה (או כשמודיעים להם שלובשי המדים בדרך).

הרעיון הפעם היה לעשות קרב כדורי שלג. היות והתחילה חופשת הסמסטר חשב יונאס, המארגן של הדברים האלה, שלהיפגש בשלוש בתחנה המרכזית ואז ללכת למקום הפעולה יהיה רעיון מצוין. הוא טעה מאד, כי הגיעו ששה אנשים (כולל את קאיה ואנוכי). לאחר דסקוס קצר החלטנו להיפגש מחדש בשבת בשלוש, שעה שתהיה כנראה נוחה יותר לכולם, כדי לנסות לממש את הרעיון המצוין שוב (אני לא אוכל להגיע. צריך לראות דירה בארבע).

שאלתי את יונאס אם זה תמיד בעייתי, והוא ענה שזו הפעם הראשונה. למסיבה הקודמת, שהייתה ברכבת התחתית של העיר (ברכבת, לא בתחנה), הגיעו 400 אנשים. יונאס פיזר מודיעים בנקודות אסטרטגיות, שהודיעו לו כשהשוטרים התקרבו. כך שכשהשוטרים התקרבו לרכבת S41, עברה כבר החבורה ל – S46 בכיוון השני. וכשמשטרה הגיע ל – S46, היא גילתה שהחבר'ה על S42 בכלל במקום אחר. באגס באני סטייל שכזה.

המקור של החבורה הוא בגירסא הגרמנית לפייסבוק, אבל יונאס מעתיק עכשיו את כל ההודעות גם לפייסבוק האמיתי. בינתיים מדובר רק במסיבות הרכבת, אבל הוא מתכוון לפתוח קבוצה לכל האירועים, ולהעתיק לשם את הכל. עד שזה יקרה (ובטח אדווח על כך בבלוג), קבלו את הדף של קבוצת מסיבות הרכבת של ברלין. למה שלא תבדקו אותו לפני הגעה לעיר? זה לא מסוג הדברים שתרצו לראות?