בקטנה (גיקדום) 9.8.2009
הקוספט של 'בקטנה' עדיין עובד לי טוב. בינתיים זה כיף.
1. האייטם הכי מזעזע, מבלבל ומעורר מחשבה שנתקלתי בו השבוע היה שטרי פראצ'ט רוצה להתאבד. לא עכשיו – עוד לא – אבל מתישהו בעתיד? כן. פראצ'ט, מבני האנוש המוערכים עלי על פני אדמה, חולה בשלבים הראשונים של אלצהיימר – אך עדיין חד כתער. הוא לא רוצה לסבול מחוסר מודעות מוחלטת בשנותיו האחרונות ומציג גישה ליברלית להחריד שתומכת בהמתות חסד חוקיות. כבן אנוש זה גורם לי זעזוע מוחלט, אבל כבן אדם ליברלי זה גורם לי לחשוב. קריאת השבוע מבחינתי, ולא רק בגלל שפראצ'ט הוא מרואיין בחסד.
2. ועכשיו – אמנות, כי אחרת לא תהיה תמונה לשים בראש הפוסט. האמן ויל קוטון יוצר ציורי שמן שאפשר להגדיר רק כאירוטיקת ממתקים. תמונה אחת שווה אלף מילים? הנה כתבה בת יותר מ – 1000 מילים עליו.
3. הייתי בעונג לייב שבת שעברה וכל מה שלא קיבלתי זה הטי-שירט הזה (כי איני לובש דברים בעברית בברלין. קטע פאראנואידי כזה). שמעתי בדיוק חצי מההופעות, בגלל איחור, תורים ארוכים ובגלל שהייתי חייב לשתות בירה וקפה (בסדר הזה. סדרי עולם נפלו) בחוץ. שמעתי על הטרגדיה במרכז הצעירים הגאים באמצע האירוע, והיא נתנה כמובן להכל טעם מר מאד. עד יהוא ירון ראיתי את כל ההופעות מהדלת הצידית (ואז מישהו סגר אותה, ועברתי לקידמת הבמה) ולמרות זאת נהניתי מאד. השיר האחרון שראיתי בערב היה קאבר של יהוא ורות דולורס ווייס לביטלז. קאבר מקסים, מעניין, מרגש ונהדר, עד כדי כך שהצעתי להרים ערב מחווה לביטלז בהשתתפות שני אלו בלבד.
מרוב אנשים ומרוב זה שנתקעתי בחדר הצידית לא הצלחתי להתרכז במוזיקה באותו הערב. וכך סליחה לטייני פינגרז ולמורפלקסיס על כך שראיתי אותם לראשונה מופיעים, אך לא הייתי "שם" עד הסוף. [הנה סיכום אמיתי]
4. ג'ויסטיק טוענים – ובצדק, שהטריילרים למשחק Machinarium מציירים אותו כנאה בצורה כמעט לא חוקית. מדובר במשחק הרפתקאות\פאזלים עצמאי כזה – ואני כזה מזמן טוען שמשחקים עצמאיים עולים מבחינה אמנותית על אחיהם ה"רגילים" פי שבע.
5. במקום בו שורפים מכוניות? השמאל הברלינאי הוא אחד הדברים המצחיקים בעולם. חבורה של אנשים שצובעים, ברובם, את העולם בשחור-לבן ופועלים בלהט בלתי נלאה במלחמה למען כוחות הטוב (לדעתם). ע"פ רוב מלחמה בלתי פוסקת זו כוללת הפגנות, דיונים, סימפזיונים והמון בירה, אבל מדי פעם הם גם עושים דברים יותר… קיצוניים.
אחד הפלגים, למשל, לא מעוניין בכניסת עשירים למזרח ברלין. דעה הגיונית ביותר היות שכניסת עשירים תעלה את מחירי הדירות ותשנה את הרכב האוכלוסיה שכוללת כיום בעיקר סטודנטים עניים ואנרכיסטים עניים אף יותר. אז איך עושים זאת? שורפים מכוניות יקרות באיזור, תוך כדי הגיון ליברמני שאם אין מכוניות – אין עשירים. המשטרה העמידה את הנושא על דגלה, ועד עתה נחלה כשלון חמור ביותר. ככה זה כשנלחמים במאות גרמנים שמצפינים כל דבר בעולם, כולל את הגיהוקים שלהם.
כתבה ב – The Age (דרך בוינגנוינג) דנה בנושא, ואף יודעת לספר על אתר "מסתורי" שמציין את מספר המכוניות שהוצתו ואיפה. ואחרי זה אותם החבר'ה מטיפים לי נגד אלימות. פפפפפפף.
6. תאילנד: שוב בוינגבוינג. האתר מארח באופן קבוע אורחים מתחלפים שמביאים ידיעות מקצות ההזייה האנושית. כבר סיפרתי פעם על טרקטורים פולניים מעניינים, ועכשיו הגיע תורם של משאיות הקוטג' מתאילנד. לרוץ ולראות, כי עוד רגע הקידמה תוריד אותם מהמסלול.
7. מוקדש לקורא טל גלילי: גיקים – רוצים להתחתן? תוהים מה המכשולים בחיי הנישואין שעומדים בפנינו ומה ההבדל בינם לבין אלו של האנשים האמיתיים (אתם יודעים – הישראלי גס הרוח והישראלית הבוטה)? מגיבי סלאשדוט עמלו, חשבו והגיבו. אם זה לא מועיל, זה לבטח מצחיק.
8. החולצה השבועית לרכישה. והפעם? ייטי קינג קונג וממלכתו:
9. המלצת קריאה שבועית למדענים מרושעים: חודש וחצי אחרי שהבלוג המצוין (וההזוי למדי) Evil Mad Scientist סיכם את השנה השלישית שלו – הלינק מגיע אלינו לבלוג. מה תמצאו שם? שלל המצאות לא חשובות בעליל, מקוריות בצורה בלתי רגילה, גיקיות אף יותר מזה – שכולן באות עם הוראות הכנה לגיק הטכני המצוי. תקראו לי אם יוצא לכם לנסות אחת ההצעות.
[שולחן אוכל מקושט ב – LED. אחת מאינספור ההצעות בפוסט סיכום השנה]
שלל ידיעות תרבות קצרצרות:
10. חגיגות 40 שנה לרחוב שומשום האמריקאי כוללות פארודיה למד מן. גאוני!
11. להיט משחק (הז'אנר מאבד מהפופולריות) הגיטרות הבא הוא: The Beatles: Rock Band. תקראו לי כשיצרו משחק ללד זפלין. או לאטליז.
12. לא ידיעה חדשה, אך עם זאת מרגשת: קומיקס הרשת האגדי XKCD יפורסם כספר. קשה. אמיתי. מהסוג שהורג עצים! יאי!
13. אח – כמה הייתי רוצה להיות שם. WheadonFest 2009, חגיגות יצירות ג'וס וידון (באפי, אנג'ל, פיירפליי (יאי!) ולאחרונה: דולהאוס המעניינת אך עדיין לא אגדית) יצאו לדרך ביום שישי. סתם, שיצאו לכם העיניים.
14. אצלי מתארחים סינים בבית, וביפן שותים בירה כחולה. לצערי המתורגמנית היפנית שלי נשארה בברלין, כך שרק עוד שבועיים נדע מה אומר האתר.
15. ולסיום (קרדיט ל – Boingboing כמובן): What Do Pirates Call Augumented Reality?
A-Rrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrr
כמה טיפשי ככה מצחיק :]
[And sorry for the harsh copy of a post]
@ טרי פראצ'ט: טקסט מזעזע, וכאדם אולי קצת פחות ליברלי ממך: נוגע מאוד ללב.
@ 2: סקסי!
@9: אני זוכר שכתבתי פוסט על הדבר הזה עוד באלפיים ושש!…הזיכרונות..הזיכרונות..
גם כאדם ליברלי הסיפור עם פראצ'ט נוגע ללב עד מאד. זה טקסט מזעזע לגמרי, רגשית ורעיונית. אחרי כל כך הרבה ספרים וראיונות שלו שקראתי, אני מרגיש שאנחנו כמעט חברים :]
אני לא מבין מה כל כך מזעזע במה שפראצ'ט כתב. אני מסכים עם כל מילה שלו, ומתכנן (חרף גילי הצעיר, יחסית) ללכת באופן דומה, לכשיבוא היום.
אולי זו שאלה של "דברים שרואים מכאן". אני נכד לסבים וסבתות שדעכו או גססו במשך שבועות ואף חודשים רבים ואכזריים. כולם, למעט אחד, שהיה מספיק אצילי כדי לתקוע כדור בראש אחרי שהוא קיבל אירוע מוחי אחד יותר מידי. אני לא רואה מה הבעייה בכך שאדם מבוגר מחליט בדעה צלולה שהוא חווה מספיק ושברצונו לעזוב את העולם באופן מכובד שהוא בוחר לעצמו.
אהמ. אתה באמת לא מבין איך אנשים מזועזעים בפגיעה במה שנקרא 'קדושת החיים'? זה הערך הכי בסיסי של החברה שלנו. ברור שכשמישהו מדבר באופן פתוח נגדו זה מזעזע..
לענייננו: בוא נבדיל בין שני מקרים:
א. אנשים במצב צמח, או אנשים בימיהם האחרונים שסובלים כאבי תופת. במצב כזה יותר מקובל לתמוך בעניין המתת החסד.
ב. אנשים, כמו במקרה פראצ'ט, שביום מהימים יאבדו לחלוטין את צלילות דעתם. המצב הזה מעלה כמה שאלות: מה ההבדל בין אדם זקן שאיבד דעתו לבין אדם שאיבד דעתו מלידה? הרי איננו מציעים להחיל את המתת החסד על המקרה השני, נכון. מלבד זאת – מקובל לחשוב שכל עוד יש רגעי אושר בחיים, שווה לשמר את החיים. ונדמה לי שאפילו לאדם שאיבד דעתו בגלל אלצהיימר, יש רגעי אושר רבים בחיים (אם כי הם אינם מחוברים למציאות). השאלה האחרונה, והחשובה מאד, היא מתי ומי מחליט על המתת החסד? אם זה האדם עצמו, אז הרי שהוא צלול מספיק וקשה לדמיין אדם צלול יושב על כסא מהסכמתו כשהוא יודע שעוד שתי דקות יומת. ואם זה מקורב שמחליט על כך (עם ייפוי כוח כמובן), אז הרי שנקודת ההחלטה היא קשה מנשוא ונטל עצום שקשה לי לדמיין.
לא בטוח אם הצלחתי להסביר עצמי כראוי. מקווה שכן :]
קדושת החיים של מי? אלו החיים שלו, לא של אף אחד אחר – ורק הוא יקבע מה ערכם.
"מקובל לחשוב"? מסתבר שכנראה פחות משנדמה לך. יש אנשים שרגעי האושר לא שווים את הסבל בעיניהם, ויש כאלו שכן. בקשר ל"קשה לדמיין" – לא רק שקל, יש גם מקומות בעולם בהם זה קורה – אנשים שהגיען לנקודה שגם פראצ'ט כנראה יודע שיגיע אליה הולכים ועוזרים להם לסיים את חייהם בתנאים שלהם.
קשה? ברור שזה קשה. מי אמר שהחיים זה דבר קל? (אגב, אלצהיימר זו באמת *ה*מחלה שאולי לאדם עצמו היא לא סבל נוראי (מקווה לא לגלות לעולם), אבל למשפחה היא בהחלט קשה מנשוא ונטל עצום).
הקטע המדובר בהודעה הקודמת שלי לא באה לצאת נגד פראצ'ט (טרם החלטתי מה עמדתי בנושא). היא באה להסביר ללזרבוי מה מזעזע בעמדה, תוך כדי שימוש במוסכמות חברתיות (יענו, שרוב האנשים מאמינים בהן). לטעמך רוב האנשים לא מאמינים בקדושת החיים? (לכן גם המילים 'מקובל לחשוב', 'קשה לדמיין' וכו' נכנסו לשם. ניסיתי לבטא דעות שלדעתי מקובלות, ולדעתי התאבדות היא לא דעה שרוב בני האדם נותנים לה לגיטימציה. אולי איני מכיר את אחי האנושיים:]).
אגב, הבעיה עם להציג דעות מקובלות היא שאין דרך לוגית להוכיח אותן (סטטיסטיקה זה לא מדע, כידוע). לכן דיונים כאלה נוטים להתדרדר לטיעונים כגון: "מי אמר שצריך בית משפט? למה שלא נעמיד נאשם ברצח במרכז שירות של פלאפון וניתן לממתינים בתור להחליט על אשמתו ועונשו"?. כדי להימנע מכאלה דברים, אני מציע שנחליט להסכים שלא להסכים במידה ויש לנו עמדות שונות לגבי ההמון).
הלאה: "אלו החיים שלו, לא של אף אחד אחר – ורק הוא יקבע מה ערכם.": זה משפט שמרדד דיון לדעה פשטנית ביותר. מבחינה חוקית ברור שהוא לא נכון: החוק יכול להשתמש בכוח כדי למנוע התאבדות. מבחינה ערכית? לא יודע. המשפט הזה בטוח לא נכונה לכסף, למילים (אסור להסית) וכד'. למה בצורה כה ברורה היא נכונה לחיים?
ובקשר לפיסקה האחרונה: כן. החיים קשים. חיים רק פעם אחת. או שכן. או שלא. מה שבטוח אולי. וכו'. רואה, גם אני יכול לדבר בקלישאות :] ומעבר לזה שמה שאמרת שם נכון גם לפיגור שכלי (למה שם אסורה המתת חסד?), אז איני מבין את כוונתך.
אתה מדבר מזווית עקרונית או מזווית חוקית?
מזווית עקרונית, חייו של אדם הם שלו ושלו בלבד, ולא של המדינה או של בתי המשפט או בתי החולים. רוצה – יתאבד. לא ירצה – לא יתאבד. אז כן, חובתה של המדינה על מוסדותיה למנוע את זה ולנסות להחיות אותו, מבחינה חוקית. אבל זה מקום אחד שבו אני מעדיף לראות את החוק היבש נרטב קצת מדמעותיו של אדם שקץ בחייו מסיבות לגיטימיות.
מהן סיבות לגיטימיות? נער בן 16 שחווה אהבה נכזבת ורוצה להתאבד בגלל לב שבור – לא לגיטימי. זקן בן 68 עם אלצהיימר בשלבים מתקדמים – לגיטימי. אפשר להתפלפל ולנסות לנסח קווים ברורים, אבל נדמה לי שהבנת את הכוונה. מגיל מסויים, במצב רפואי מסויים, אני מאמין שצריך להתייחס להמתת חסד ולהתאבדות כחלק מהמימוש הלגיטימי של הזכות של אדם על גופו ונפשו, ולעצום עין איפה שצריך (אגב, שמעתי על כמה דוגמאות מבתי חולים בהם אכן מעלימים עין מזקנים במצב קשה שמביעים רצון להתאבד. נדמה לי שזה מסוג הדברים שלא מדברים עליהם, כמו הקבורה של מתאבדים מחוץ לגדר שלא ממש מתרחשת דה פאקטו – נחש איפה סבא שלי קבור? לצד סבתא)
ההבדל עם פיגור ושאר דוגמאות שהבאת היא שאין בהן את השלב של דיעה צלולה, ואין בהן את ההתדרדרות המשמעותית כל כך באיכות החיים שיש בזיקנה ובחולי.
איך הטענה שאדם קובע את ערכם של חייו מרדדת את הדיון ופשטנית? אתה באמת מאמין שזכותך לקבוע מה ערכם של חייהם של אחרים? ואתה מוכן לקבל קביעות של אחרים לגבי ערכם של חייך?
בקשר לטענותיך לגבי "הרוב" – אין לך דרך להראות שמדובר באמת ברוב ולא במה שהיית רוצה שהרוב יחשוב או שנדמה לך שהרוב חושב. אני חושבת ש"הרוב" מאמין בכל מיני גרסאות שונות של מושג "קדושת החיים" שהרבה מהן לא חופפות לתפיסה שלך את המושג, למשל. וזה לא טיעון על סטטיסטיקה, זה טיעון על הנטיה להניח שהרוב חושב כמונו ומי שחושב אחרת הוא מיעוט, אז אל תתחיל להגיד לי מה אני הולכת לטעון, בסדר? לא רוצה לדבר, אני מוכנה לשתוק – אבל אני לא מוכנה לתת לך לדבר במקומי.
ובקשר לפיגור, לזר כבר הבהיר את הנקודה. (ואגב, לזר, בקשר לפסקה הקודמת שלך – אני חושבת שהגבול עובר פחות או יותר בסיכוי הסביר שהמצב ישתנה – הילד שבור הלב ככל הנראה יתגבר על זה, הרבה הרבה פחות סביר שימצאו תרופה לאלצהיימר בימי חייו של אותו בן 68 שהוא לא באמת זקן. ואני לא יודעת כמה מעלימים עין מהתאבדות – אבל בהחלט קיימת השאלה של כמה להרחיק לכת בטיפול ובארץ יש את חוק החולה הנוטה למות שאמור לפחות להסדיר את הנושא).
לזרבוי – הגיתי והגיתי, חשבתי וחשבתי – ובחיי שאין לי מושג מה זה 'מבחינה עקרונית'. הדבר היחיד שאני אולי חושב זה 'מבחינה פילוסופית', ואז הקביעה החד משמעית שלך היא מאד לא חד משמעית ואני בטוח שיש המון דיון בה מהמון זוויות.
בכל מקרה – נראה לי איכשהו שעיקר הדיון שלנו חג סביב מהן סיבות לגיטימיות. או יותר מזה: שנראה לך ברור לגמרי שאדם בן 68 עם אלצהיימר זה סיבה לגטימית (עד כדי כך שלא מובן לך(?) איך אפשר לחשוב אחרת), בעוד שלי זה נראה צבוע באחד עשרה גוונים של אפור. למה? דוגמת הפיגור שלי עדיין עומדת בעינה מבחינתי. מבחינת האדם חולה האלצהיימר אין התדרדרות בחייו – בטח לא בשלבים בו הוא לא מודע לסביבה. ההתדרדרות היא בעיני הסביבה. והיות והמצב בזמן מסוים זהה גם לחולי אלצהיימר וגם לפיגור, לא ברור לי למה הדין שלהם שונה ומה עניין ההיסטוריה של החולה לעניין המתת החסד.
אשמח אם תאיר את עיני. חשוך פה ואני לא פולני :]
(ונ.ב – אני עדיין מזועזע מהרעיון היות ו*אני*, במצב הזה, בחיים לא הייתי חושב על להרוג את עצמי. בחיים. אין סיכוי. אם הזעזוע שלי מזעזע אותך, אז אולי יעזור לך לדעת שגם אנשים שאוכלים גבינה בולגרית ברוטב שוקולד מזעזעים אותי :] ).
א. מורן – הטענה לא מרדדת את הדיון. את קבעת קביעה חד משמעית ("אלו החיים שלו, לא של אף אחד אחר – ורק הוא יקבע מה ערכם."). אני יכול לקבוע קביעה חד משמעית הפוכה. והנה – הדיון רודד :] עכשיו למשל, העלת טיעון. והתשובה לשאלתך היא 'כן': אם אראה מישהו מתאבד אנסה לעצור אותו בכל דרך. האם אני חרא בן אדם? מתנשא? מגעיל? חושב שהוא יותר חכם מכולם? ייתכן. אבל זה מה שאעשה, גם אם אותו אדם לא ירצה זאת באותו הרגע.
ב. ואוו. להירגע. לנשום. לקרוא מה כתבתי. להבין שדיברתי על דיונים כלליים ונסיון אישי וכו' ולא עליך בפרט. אין לי מושג מה תגידי, איך ילך הדיון שלנו וכו' וסתם הצעתי הצעה ("אני מציע שנחליט להסכים שלא להסכים במידה ויש לנו עמדות שונות לגבי ההמון"). סביר להניח שחילוקי דעות כאלה, אם יש, אכן ינבעו מהסיבות שציינת. בכל מקרה, לא יודע מאיפה הכנסת את כל שאר המשמעות להודעה שלי. אני? מכניס מילים לפה של אנשים? אני רק חושב שאין להם בעלות מוחלטת על חייהם. על המילים דווקא יש :p
ג. עניתי לטענת הפיגור של נדב. אבל הנה ארחיב לאור מה שכתבת: הרבה מקרי פיגור לא ישתפרו. מה ההבדל אז?
א. לנסות לעצור מישהו שמתאבד זה דבר אחד. להחליט שיש לך זכות לקבוע כמה החיים של מישהו אחר שווים ולאסור עליו להתאבד זה משהו אחר לחלוטין. אבל אם לאנשים אין בעלות על החיים שלהם, למי יש? לך? לי? ל"חברה"? האם הבעלות הזו היא דו-כיוונית?
ב. לא, זה לא. אתה מראש הנחת לאן הדיון הזה הולך – זה לדבר במקומי.
ג. בהנחה שלזר הוא נדב, הוא כבר ענה לך. נושא השינוי לא רלוונטי כי לא היה כאן מצב של החלטה מודעת וצלולה, יכולתו של המצב להשתנות רלוונטית רק בהקשר של אותה מודעות להשלכות ההחלטה.
ד. זה לא נכון, מה שאתה אומר. חולה אלצהיימר עם מספיק רגעים צלולים בהחלט יכול להבין מה קורה ולחוש בהתדרדרות (גם אם זה רק דרך תגובות של הסביבה – כמו שאמרתי, מקווה לא לגלות מה ההרגשה בדיוק). נכון שמגיע השלב שבו אותו אדם מאבד את התובנה לגבי מצבו, אבל בדרך כלל לא בהתחלה (ולראיה – טרי פראצ'ט כנראה מלא תובנה בקשר למצבו כרגע, ואם הוא מפרסם החלטה להתאבד נראה שהוא גם מרגיש משהו בקשר לזה).
ה. אל תזדרז כל כך להצהיר מה אתה היית חושב.
א. לנסות לעצור = לקשור אותו לכסא כדי שלא יתאבד :] יענו, לעצור פיזי. שזה המימוש של פעולת הלאסור להתאבד.
ב. נופ. אני אמרתי מה קורה פעמים רבות מנסיוני. לא הנחתי שזה יקרה הפעם. אני מחכה לציטוטים(!) שיוכיחו אחרת :]
ג. האם מישהו עם פיגור שכלי במצב קל שמצבו לא ישתפר והוא מבקש להתאבד זו גם אותה הדוגמא? ייתכן וכן לדעתך (כי נדמה לי שאת תומכת בלהרוג את כל מי שרק מבקש. הרי זו זכותו). ואז אנחנו לא רק באותו עמוד, אלא בכלל לא באותו הספר.
ד. צודקת. טעות שלי. הם אכן מודעים לשינוי הדרגתית. הדחקתי את זה. אבל עדיין – אם הבנתי נכון, אז בזמן המוות הוא כבר במצב בו הוא לא מודע לסביבתו, ההתדרדרות וכו'?
ה. אני מצהיר כי להצהרה אין, אני מקווה, תוקף חוקי. זה לצורך הדיון. את יודעת, בטון קליל שכזה..
א. לא, זו לא. כי אתה יכול רק למנוע ממנו להתאבד לידך. ולא ענית על השאלה שלי – מי מחליט מה לעשות עם חיים של אנשים? ואם מותר למישהו להחליט שאסור לאדם אחר למות, למה אסור לו להחליט שאסור לאותו אדם לחיות?
ב. אז מה שאמרתי זה מה שנסיונך מלמד אותך שהייתי אומרת?
ג. אתה באמת רוצה להיכנס להגדרות רפואיות של תובנה, צלילות ופיגור? ובאופן כללי, אני לא תומכת בלהרוג אנשים (כולל עונש מוות, אגב). אני תומכת בלתת לאנשים להחליט מה *הם* רוצים לעשות עם החיים *שלהם*. אבל תמשיך לקרוא לזה "להרוג", דמגוגיה זה כיף.
ד. זה תלוי ממה הוא מת ומתי. משנה רק מה קורה בסוף של הסוף? לא מטריד אותך אפילו קצת שאדם צריך לחיות X זמן עם הידיעה של הסוף, מה שהולך לקרות בסוף ומה זה יעשה לאנשים שהוא אוהב?
ה. אה, כן. בוא ננהל דיון קליל על אלצהיימר, סבל והחלטות של סוף החיים.
א. אני יכול לידי. אחרים יכולים לידם, והחברה יכולה בכלליות. אם את רוצה אפשר לקרוא לחברה המדינה. או העולם. וכו'. העקרון הוא שאני בהחלט לא מאמין שצריך לתת לאדם את הזכות המלאה ליטול את חייו שלו. נדמה לי שגם את הסכמת איתי במקרה של נער בן 13 עם לב שבור, לא?
ב. מה שאמרתי זה ש"דיונים כאלה נוטים להתדרדר לטיעונים כגון". לא אמרתי כלום על מה שאת תאמרי ואת סתם מכניסה לי מילים לפה. את נודניקית חבל"ז בזבז לפעמים. פשוט תודי שטעית וזהו :p
ג. פליטת פה. זו הייתה צורת הקיצור של 'לאפשר המתת חסד'. סליחה. והנקודה נשארת בעינה גם אחרי התיקון של שתי השורות שידעת מראש שהתכוונתי אליו וגם אחרי שמשנים 'פיגור שכלי' ל'חולה סכרת'.
ד. אני, את וכל שאר האנושות חיים כל הזמן עם הידיעה של הסוף ומה זה יעשה לקרובים לנו בבוא הזמן. אבל יותר לעניין: מה שאמרת תקף לכל אדם כמעט מעל גיל 80. לא רק לחולי אלצהיימר. זיקנה זה לא נעים, אבל לא צריך לבטל אותה :]
ה. אין דיון קליל = אין דיון. זה הבלוג שלי. פה יש רק דיונים קלילים. פראצ'ט, אגב, היה מסכים איתי :]
כן, טעיתי. לא במה שאתה חושב. תהנה לדבר עם עצמך.