תחזיקי מעמד, נערתי הקפריזית [ורשה-לודג'-קטוביץ, ספטמבר 2009]

[לא ברורה דעתי על הפוסט הזה. הוא ארוך, לא בטוח שקוהרנטי, ובטח לא ברוח הרגילה של הבלוג – כולל קיטשיות בצורה הרעה! מקווה שתתמודדו. בקשר לזושה: זה מתחיל פה (עם קצת הערות), פה, פה ואחרי שנה ממשיך פה כשהפוסט האחרון הוא פה. ]

זושה עייפה. כשזושה עייפה רואים את זה בדרך בו היא מחזיקה את הפה שלה. הפגישה מוזרה, לא טבעית. מדברים הרבה ולא על כלום. אני שואל שאלות על החבר החדש שלה, אהבת חייה כפי שהיא תיארה אותו לפני שלושה חודשים. היא מגיבה בקצרה. נמאס לי.
– למה את לא שואלת שאלות על הבחורה שיצאתי איתה?
– כי אני לא רוצה לדעת.
– זה לא עובד ככה, את יודעת. הקטע של ידידים אני מתכוון.
– טוב. איך נפגשתם?
– את באמת רוצה לדעת?
– לא. אני באמת רוצה להיות ידידה שלך.

[התמונה מפה]

דכאון שחור כמו לילה חורפי עטף אותי אחרי שזושה עלתה על האוטובוס. התחלתי ללכת כתגובה. מכנסי הפאנק המקושקשים שלי קצת פוצעים את הברכיים, אבל זה לא שינה לי. עברתי ברחוב Nowy Swiat המרשים עד לכיכר הארמון בכניסה לעיר העתיקה. שוטטתי עוד קצת, ראיתי הרבה חיים מסביבי והרגשתי מחוץ להם. בסוף נחתתי בפאב אירי, כי שם תמיד אפשר להרגיש בבית בעת טיול. שתיתי שתי בירות, הרגשתי אפילו יותר רע, חזרתי להוסטל והלכתי לישון. היום היה יום לא מוצלח, חשבתי.

———————————–

הגעתי לפולין הפעם למען אליפות אירופה בכדורסל. אחסוך לכם את התכנונים, שהשתנו במשך חודש על בסיס יום-יומי, ורק אציין שיומיים לפני הנסיעה התמצו הללו ליום משחקים בלודג', ארבעה לילות בשלבים האחרונים בקטוביץ' – ועוד לילה אחד לפגוש את זושה בורשה שהיה למעשה הלילה הראשון בחופשה. הנה כמה דברים שמי שנוסע לאירוע בסגנון הזה צריך לדעת: חובה להזמין מקום לינה מראש! חודשים מראש אם יוצא לכם – כי יכול להיות שארבעה שבועות לפני כל ההוסטלים והקאוץ' סרפינג כבר יהיו תפוסים. התמזל מזלי, אדם שתמיד מתחיל לתכנן מאוחר מדי, והצלחתי להסתדר בכל ימי הטיול. אבל באותה המידה יכולתי לסיים כמו מאות אוהדים ספרדים, שישנו בקראקוב ונסעו כל יום שעה וחצי לכל כיוון לקטוביץ'.

———–

בפברואר-אפריל הייתה לי כאילו חברה. ראיתי את זושה בתכיפות גדולה, כי ברלין-ורשה זה כמעט כמו ת"א-אילת. היה ברור ששנינו לא יכולים להתראות עם אחרים, והשאלה כלל לא עמדה על הפרק. אבל נושאים אחרים כן עמדו – בעיקר מצד זושה, שבצורה עקבית לא ידעה מי היא רוצה. 'אין כמוך' טענה מצד אחד, 'אני חייבת חבר שיגור לידי' מצד אחר. היא לא סיפרה עלי להרבה אנשים. רק לחברים הקרובים וכמה טפטופים למשפחה. הרגשתי לא רצוי עד הסוף, והיה ברור לי שהמצב הלא בהיר הזה ארעי לגמרי.

ברגעים מסוימים, בסוף מרץ, הייתי נכנס לסוג של קדרות מדי פעם. אבל הם תמיד היו עוברים עד הפגישה\שיחה עם זושה. ואם הם לא עברו, היא ידעה לזהות אותם, לחבק, לספר כמה שהיא אוהבת, ולמשוך לנושאים אחרים. 'הקשר שלנו הפך תלוי ברגע. בסיכוי' אמרתי לה פעם אחת, 'כל מה שצריך זה שנדבר בזמן הלא נכון, מצב רוח הלא נכון, והקו הדקיק שמחזיק אותנו ביחד יקרע'. שבוע אחרי תחילת אפריל הוא נקרע. משפט אחד לא מובן מצידה, יחד עם טיעון ה'אני לא יודעת מה אני רוצה' התמידי גרר 'אנחנו חייבים לדבר' מצידי. 'אני לא יכול לעמוד בחוסר וודאות יותר' אמרתי. נשוחח אולי מתישהו, בעתיד.

אחרי זה היו שיחות ספורדיות מדי פעם ששמרו את הקשר על אש קטנה. זושה התלוננה, אבל לא שינתה דעתה.

——————-

הדברים השתפרו בבוקר שאחרי הלילה השחור בורשה. פגשתי בהוסטל בצורה מפתיעה בן אדם קרוב ששמח לשמוע על צרותי. בדרך ללודג', ברכבת, יצרתי קשר עם צלם פולני שהיה לבוש בקשקושים מצויירים. התחלנו לדבר כי לשנינו היו שלדים על הבגדים. בלודג' עצמה נפגשתי עם עמוס ואינה, שני שותפי הישראליים לטיול שהכרתי דרך פורום סלניוז. להפתעתי, לא מצאתי איפה ללון בעיר, אז בהסכם עם בעלת הדירה שהם שכרו לכמה ימים, פרשתי מזרון על הרצפה בתוספת עשרים זלוטים למחיר (25 ש"ח בערך).

היום הראשון היה העמוס מכולם. שלושה משחקים מארבע אחה"צ ועד כמעט חצות. ליטא הפסידה לסרביה המפתיעה בנסיונה האחרון לשמור על חלקים מכבודה בטורניר. הקהל הליטאי, קהל אוהדי הכדורסל כנראה המוצלח באירופה, הריע ועודד את נבחרתו בלי הפסקה. סלובניה גברה על טורקיה במשחק על ראשות הבית, למרות שסוף סוף טורקוגלו הטורקי החליט להתעורר ולהראות מה זה כוכב אנ.בי.איי אמיתי. וספרד? הנבחרת שהייתה המועמדת היחידה לתואר, אבל גמגמה בשלבים הראשונים, הגיע למשחק מול פולין אחרי מיני-מרד של שחקניה (ע"פ השמועות), שדרשו מהמאמן לשחק חופשי יותר. המרד הצליח. המסע הפולני נגמר באקורד צורם אך מכובד של תבוסה לספרד.

פתאום נהייתי עצוב. החיוך נפל וזושה שמה לב. 'מה קרה?' שאלה. 'אני לא יודע מתי אראה אותך שוב' השבתי. 'נסעתי שש שעות מברלין ועצרתי בורשה בלי צורך מיוחד, רק כדי לקבל גירסא חיוורת ועייפה שלך שהאוטובוס שלה הופך לדלעת בעשר וחצי כי אחרי זה קשה לחזור הבייתה'. נשמעתי נורא ממורמר. היא החזיקה לי את היד. 'נוכל להיפגש באמצע הדרך, בפוזנן' הציעה. יש לה קורס שם בסופ"שים החל מיוני. 'כן, נוכל', הסכמתי, 'אבל לא ניפגש'.

——–
ברכבת לקטוביץ' רצות שמועות. מישהו מספר שהוא ראה את השחקנים הסרבים, ספורטאים מקצוענים לכאורה, שותים בליל אמש. בין אם זה נכון או ובין אם לא – סרביה מביסה בקלות את רוסיה ומסיימת את ריצת הסינדרלה המרשימה של הקבוצה של דיוויד בלאט במשחק הראשון. ספרד מפצלחת את צרפת בלי קושי, בזמן שריקי רוביו, ילד הפלא, ממרר לטוני פארקר הגדול את החיים. לידי יושב שחקן כדורסל במיל, וכיום מראשי הנבחרת האיטלקית, שמפרשן לי בלייב את המשחק.

סיימתי את הערב בפאב קריוקי פולני, בזמן שחיכיתי למייקל שיאסוף אותי. פגשתי אותו דרך קאוץ' סרפינג אחרי שחיפשתי נואשות מקום לישון בו בלילה הראשון. בשאר הימים הייתי מסודר עם ידידה שגרה בעיר. אבל באותו הלילה היא לא הייתה בפולין עדיין. מייקל, בחור עם נשמה טובה, הפך את אליפות אירופה לפרוייקט פרטי שלו. הוא מארח שמונה אנשים בבית הוריו. הם ישנים בכל פינה פנויה – ובעיקר על הרצפה. אף אחד לא מתלונן. אפילו לא אמו של מייקל שמתרוצצת ומשוחחת עם כולם בפולנית. אני היחיד שמבין ואפילו עונה מדי פעם. היא מבסוטית נורא.

——–
מאצ'ק מעיר אותי מוקדם מיד בבוקר הראשון בקטוביץ. הוא רוצה לשחק בחץ וקשת. מאצ'ק, אתם מבינים, הוא בן 3, ודי נבון לגילו. די מהר התברר לו שאסכים לבלות איתו כל זמן שבעולם כל עוד יעביר זמן זה בפטפוט בפולנית, תוך כדי חזרה על כל משפט עשר פעמים עד שאבין את כוונתו. סבתו קורנת מאושר שמישהו לוקח ממנה את עול הטיפול לחצי יום. יש משהו נורא סוריאליסטי לבלות כמה שעות בחצר גדולה וכאוטית של בית פרטי בפאתי העיר, בטיול שכל כולו אנדרנלין של משחקים בערבים, ואנדרנלין של קצת בילויים והרבה ונסיעות בשאר הזמן. אני מת על זה.

בתחילת יולי, אחרי שחזרתי מהונג קונג, ערכתי עם זושה שיחת לב-אל-לב גלויה. התגלו בה עובדות מעניינות. למשל? שאני יוצא עם מישהי, אם כי כבר אז לא היה לי ברור כמה זה רציני. עוד למשל? שהיא מאוהבת. לגמרי. עד מעל הראש. ולא בי.

בזמן שהייתי בהונג קונג זושה יצאה לטיול קיאקים עם כמה חברים. אחד מהם הביא חבר, בחור תפוס מזה תשע שנים שברובם הוא אפילו גר עם חברתו. 'אבל אי אפשר היה להתעלם מהברקים בינינו' טענה זושה. יום אחרי הטיול הוא נפרד מהחברה. שלושה ימים אחרי זה הם היו זוג. וזה היה לי נורא עצוב. גם כי זה חתם את הגולל, לפחות כרגע, עלינו. וגם כי, נו, בי הברק כבר לא יפגע שוב באהבה ממבט ראשון. לפחות כרגע כך אני מרגיש.

באוגוסט היא שלחה לי גלויה מסין. ביומולדת שלה שלחתי לה גלויה מישראל. קשר על אש קטנה.

———–
פגשתי את נתליה, הידידה הפולניה מקטוביץ', ביום השני בעיר ועברתי לדירה שלה. היא עשתה לי סיור מקסים, והצליחה להבליט את הצדדים היפים של עיר אפרפרה כמו קטוביץ'. דיברנו, התעדכנו בפרטים, ובערב הלכנו לשתות באחד הפאבים האהובים עליה. לנתליה יש דעות מאד מוצקות על איפה צריך מותר וחייבים לשתות בקטוביץ'. היא הרצתה על זה בלי הפסקה.

רבע הגמר השני הביא איתו קרבות אדירים. יוון הלכה ראש בראש מול טורקיה, נכנסה להארכה, בה אחד הוינרים הגדולים באירופה, ספאניוליס, הביא ליוונים את הנצחון. סלובניה, קבוצה מוכשרת אך פצועה וקצרת שחקנים, התעלתה על קרואטיה מלאת הפוטנציאל הלא ממומש, לא מעט בעקבות החלטה מבריקה של המאמן הקרואטי להושיב בדקות האחרונות את השחקן שהחזיק אותו בחיים כל הרבע הרביעי. אחד, ניקולה וויצ'יץ'.

——-

'אנחנו מעשית גרים ביחד' מספרת לי זושה. 'מדי פעם אני הולכת הבייתה לעשות כביסה, או לקחת דברים. אבל עקרונית אני תמיד שם'
'ואיך זה?' התעניינתי.
'בהתחלה הכל היה אידיאלי, אב -'
'אתם עדיין בהתחלה'
היא מהנהנת וממשיכה 'אבל אחרי כמה זמן רואים הרבה חסרונות'.
לא ידעתי מה לענות.
'לפעמים נדמה לי שמערכת יחסים זו תחרות של להשלים עם החסרונות של בן הזוג' היא מסכמת, ולוקחת עוד שלוק מהתה.

———
קטוביץ' התחילה להרגיש כמו רכבת הרים שמשתפרת מרגע לרגע. שתיתי בירות, דיברנו עם המון אוהדים מעניינים, שוחחתי בפולנית – מה שגרם לי אינסוף התרגשות – ונהניתי מכל שניה. הרגשתי רגוע וטוב. בראש כבר רצו עשרות רעיונות לפוסט 'מדריך השיכור לקטוביץ' '. אפילו הגעתי, בספונטניות ומקריות, לסיור במבשלת טיסקיה (Tiskie) הענקית שנמצא ליד העיר. יצאתי משם מרומם רוח לגמרי, בידיעה ששום דבר לא יכול להרוס את היום הזה.

אפילו לא עוד נצחון קליל של ספרד על יוון בחצי הגמר הראשון (תמכתי ביוונים). חצי הגמר השני היה כבר סיפור אחר, ועמד בצל הופעת ענק של תאודוסיץ' הסרבי. הוא השתלט על המשחק ברבע האחרון ובהארכה, בצורה שלא זכור לי ששחקן אירופאי עשה בשנים האחרונות, והוביל את סרביה לגמר היסטורי על חשבון הסלובנים המותשים. לרגע פחדתי שהאוהדים הסלובנים, ערסים עם מבטא רוסי קשה, יתפרעו. אבל הם הגיבו בספורטיביות ראויה מלאה במחיאות כפיים. כבוד.

—————
החגיגות אחרי המשחק היו הכבדות ביותר שלי בטיול. היינו חבורה של עשרים אנשים כשהכמות התרבתה במהרה. הלכנו לפאב אחד, ואז לעוד אחד – ואז, איכשהו, מפה לשם, גיליתי שעבר הלילה, וגם הבוקר. ב – 16:00 אחרי הצהריים חזרתי לבית של נתליה, לארוז את התרמיל ולהשאיר אותו בתא בתחנה המרכזית רגע לפני משחק הגמר. הייתי סחוט לגמרי ולא נשארו לי הרבה כוחות לכדורסל. ומזל שכך, כי הגמר היה משחק חד צדדי מהדקה השלישית, כשספרד, קבוצה מליגה אחרת, מדלגת מעל המשוכה הסרבית משל זו הייתה בגובה חצי סנטימטר. פאו גסול, חייזר שבחר לשחק כדורסל עם בני האנוש האירופאיים, זוכה בתואר האמ.וי.פי. אין מי שמגיע לו יותר.

הדרך לברלין עברה ב – 12 שעות ברכבת עמוסת נוסעים. את השעות הראשונות ביליתי בישיבה במסדרון. אחרי זה השתלטתי בחוצפה על כסא של אחת הנוסעות שירדה בדרך. והשאר? השאר כבר לא קשור לטיול.

————–
סוף ורשה (ערב ראשון): רציתי לשתות עוד בירה. היא רצתה לישון. רציתי להמשיך לדבר, אבל היא הייתה חייבת ללכת. אפילו זמן למילות פרידה לא היו לנו, כי ברגע שהגענו לתחנה ראינו את האוטובוס מתקרב מרחוק. התחבקנו ארוכות. חמש מיסיסיפי לפחות. 'אני רוצה לראות אותך שוב. יותר מוקדם מאשר עוד שנה' אמרה בשניה האחרונה. הנהנתי. וזהו.