דיגיטל מי, וקס טיילור ועוד דיגיטל שיט

דיגיטל מי, הלוא הוא שי ליברובסקי, הוציא אי.פי חדש בשם האקורדיון. זו הזדמנות נהדרת עבורי להוציא למקלדת כל מיני דברים שרציתי לאמר על הבחור מאז.. איפושהו מאי. אגב, אני מתכוון להתבלבל בין השמות 'דיגיטל מי' ו'שי' בצורה די חופשית בפוסט. תכינו עצמכם.

אחד הדברים הנחמדים שקרו מאז שעברתי לברלין, הוא קשרים עם מוזיקאיים ישראליים שגרים או מבקרים פה. דיגיטל מי למשל, ששלח לי אי שם במאי מייל היכרות שהוביל לכמה בירות ואיזה 2 הופעות. בסוף הוא נתקע קצת בלי מקום לישון בדיוק בזמן שהייתי בהונג קונג, ושמחתי להשאיל לו את החדר שלי לשבוע כדי לפתור את הבעיה. בתמורה קיבלתי משי שיעורים במוזיקה אלקטרונית.

התזמון לא יכל להיות יותר מושלם. מאז הגעתי לברלין עברתי תהליך שינוי הרגלי צריכה מוזיקליים. אולי זה בגלל העיר, אולי בגלל התבגרות, אבל מצאתי עצמי שומע, אט אט, יותר ויותר מוזיקה אלקטרונית בזמני החופשי. ככה זה כשכולם סביבך מאזינים לזה. המוזיקה של דיגיטל מי, בין אם זו שהוא עשה ובין אם זו שהביא לי, הייתה צעד נוסף בדרך. מאז חיפשתי תירוץ לכתוב עליו משהו. שבוע שעבר, כמו שמוזכר בשורה הראשונה בפוסט, מצאתי אחד: האי.פי החדש שלו: האקורדיון.

האקורדיון, כדרכם של אי.פיים, הוא יצירה מצומצמת יחסית. שלושה שירים באורך כולל של עשרים ואחד דקות ("באשמת" אחד מהם, שהוא 13 דקות). אבל היות ואלו לא מז'אנר השירים הקליטים, שמספיקה פעם-פעמיים לשמוע אותם כדי להבין מה הולך שם (אולי חוץ מ – People call me rude ה"קצרצר" בן 4 דקות) – מובטחות לכם שעות של הנאה למרות האורך (האורך לא קובע!). האמת היא שאם שם האי.פי לא היה מרמז על המצאות אקורדיון בשירים, בחיים לא הייתי מנחש זאת. הסיבה היא שדיגיטל מי, עם מלוא כישוריו המגוונים (קושר את השרוכים שלו לבד), הוא לא בדיוק נגן אקורדיון. כך שאת הצלילים האיטיים שהכלי שוזר בשירים אפשר בקלות לפרש בבורות כעוד סמפל ממקור עלום כלשהו. ההשפעה היותר חזקה של הכלי מגיע בקצב שהוא נותן לשירים. כי כאמור, מי שלא ממש יודע לנגן, לא יכול לנגן מהר, וכך השירים מקבלים קצב איטי בהרבה מהדיסק הקודם של דיגטל מי (מתעלם מהצרכים). התוצאה היא להגדרתי משהו בין אי.פי מלנכולי, שמתאים לסתיו הברלינאי (ולחורף הישראלי), ובין דיסק אווירתי. תוצאה שהתאימה למצב רוחי כמו כפפה ליד השבוע.

הדיסק כל כך שונה ממתעלם מהצרכים, הדיסק הקודם (והראשון באורך מלא) של דיגיטל מי, עד שקשה להחליט למי מהם מומלץ להאזין קודם. את האחרון, אגב, קיבלתי במתנה בעת שהותו של שי בברלין. הוא הגיע יחד עם אוסף מוזיקה אימתני, שגרם לי להתחיל לחקור ולהתעניין ולהיכנס לכל עניין מוזיקת הסימפולים הזאת. האמן האהוב עלי בז'אנר, ואולי האמן האהוב עלי בשנה האחרונה בכלל, הוא אחד, צרפתי בשם וקס טיילור (Wax Tailor). וגם הוא הוציא דיסק חדש החודש. לזה שלו קוראים In The Mood for Life, והוא הולך נהדר ליד אי.פי האקורדיון (או ליד כל דבר אחר בעולם). אם כי ייתכן, שכדי להיות הוגן, כדי להמליץ דווקא להתחיל מהדיסק הראשון של Tailor: Tales Of The Forgotten Melodies מ – 2005. אה כן, ב – 11 לדצמבר הוא בברלין. מישהו רוצה להצטרף אלי להופעה? :]

אז זהו, שתי מיני-ביקורות. שני מיני המלצות. ולינק אחד להורדה חינם. מספיק כדי להעביר יום שבת, לא?

[האזנה והורדה חינם: דיגיטל מי – האקורדיון]