סיפור ידידות בערבות המימדים האינסופיים

[הסברים פה]

אי שם, באמצע הסחף של ערבות המימדים האינסופיים, שכנו שתי חוות.

לבעלים של האחת קראו חיים. איש בלי גיל, אך לבטח לא צעיר מדי. בעל זקן עבות ושיער לבן שהשתלשל עד מחצית גבו. החווה של חיים הייתה בית כפרי שתוחזק ע”י אילתורים במשך אינספור שנים; את קירותיו, שהיו פעם לבנים, עיטרה כיום צמחיית פרא. חפצים מוזרים רבים פוזרו בצפיפות על אדמת חצר.

החווה השנייה, לעומת זאת, הייתה סולידית בהרבה. היא התהדרה במה שנהוג לכנות בנימוס 'עיצוב מינימליסטי'. קירותיה היו לבנים, גגה שטוח עם מרזבים בצבע כסף עמום. החווה הייתה חשוכה רוב הזמן, עם אור בוקר מחלון אחד בלבד. החווה הייתה שקטה ורגועה, 'כי ככה', שיער בעלי החווה, 'קל יותר לחשוב'. קראו לו, למי שטרם הבין, מוות.

חיים ומוות היו הפכים; חיים אהב את החיים הטובים, מוות אהב את החיים המסודרים. חיים שתה קפה ובירה, מוות לגם מים ומיץ תפוזים. חיים היה פזרן, מוות היה דייקן. חיים היה חולמני, מוות היה ממוקד.

חיים היה אומן. מוות היה מדען.

[Noah_hk מדביאן ארטס]

החווה השל חיים הייתה מקדש לתחביבים. החדרים עוצבו וסודרו באופן, שהדרך היחידה לתאר אותו היא 'כאוס מוחלט חסר הגיון. אפילו פנימי'.

הם שיקפו את עיסוקיו של חיים לאורח השנים. מוות כינה אותם בבוז – או בחיבה – 'טופוגרפיה של מוח מורבידי'. הוא הלך שם לאיבוד באחוז ניכר מביקוריו, וחשד שחיים מזיז את החדרים בזמן אמת רק כדי לתעתע בו.

מוות אהב לתעד את החדרים בחווה של חיים. שאיפתו לסדר הייתה הסוואה לסקרנות בלתי נלאית. ב'חדר 8ג', שלוש דלתות כחולות, חמישים מטר מרובע', תיעד מוות, 'יש להקת רובוטים מפלסטיק נושפי נסורת עץ'. 'בחדר שישים, תשעה מטר מרובע, נמצאת מכונת קפה גדולה ופסנתר מכני שמנגן דואטים כמו פסנתרן על גלולות קפאין'.

אבל החדר האהוב על חיים ומוות, היה 'היכל שש מאות שישים ושש, גודל לא ידוע'. או בשמו הלא-רשמי: 'היכל הכדורים'.

חיים נהג להתרווח על הספה ולספר כיצד יצר את החדר: “שישה ימים עבדתי עליו! בלי הפסקה! אפילו לאכול לא עצרתי! וביום השביעי פינקתי את עצמי והתפרקתי עם בקבוק וויסקי על הגג”. מוות פטר זאת כ'גוזמה טיפוסית של היפי'.

הכדורים בחדר היו שונים בתכלית אחד מהשני. אפשר היה להתפעל ממגוון הצורות והצבעים שלהם, אבל חיים היה אובססיבי לעובדה אחת בלבד: התפתחו עליהם יצורים!

אחד הכדורים, בינוני בגודלו (או אפילו קטן), בצבעי ירוק-כחול, היה מיוחד מכולם . היצורים עליו תפסו תאוצה בקצב אדיר. התקדמו, השתנו, שינו – ויצרו תבניות שאתגרו את חיים עצמו.

גם מוות גילה עניין באותו הכדור. אבל באופן קצת אחר: הוא הגיש לחיים, בוקר כערב, טפסי בקשות מחקר לכדור. מוות לא השאיר אופציה לא בדוקה. הוא צילם ותיעד וניתח כל פסיק של פיסת אדמה. הוא גנב מהכדור יצורים וערך עליהם ניסויים. הוא הפך, ושפך, וניסר והדביק ונשף.

מדי פעם גרר הוא את חיים לעניין. אבל היות ושיטותיו של חיים היו הרבה פחות, אהמ, שיטתיות, שיתוף פעולה זה לא הצמיח מעולם פירותיו. מוות חשב שהיצורים מעניינים. חיים חשב יותר בכיוון של 'מקסימים'.

מוות לא האמין בקסם.
——————-

בערבים היה הצמד סועד ביחד. אפילו חיים, שסלד מהרגלים, העריך את נקודת השפיות היציבה של היום. הוא כינה אותה 'פסאדו-שיגרה'. היה לחיים צורך לפטפט עם מישהו נורמאלי, או עם מוות, על מחשבותיו. מעולם לא הצליח להסביר לעצמו מדוע.

חיים עצמו היה כמובן הרוח החיה של שיחות השולחן. הראש שלו רץ לשבע כיוונים שונים באותו הזמן. הוא קפץ מרעיונות מופרכים מאד ('כיצד לטמון שלדי לטאות ענק בחלק מהכדורים שיצר?') למופרכים נורא ('האם ניתן ליצור שכפולים שלו ושל מוות, רק עם כנפיים?') לכאלה יומיומיים ('איך מכינים את החביתה המושלמת'?)

מוות היה שותף שיחה מצוין! מה שכמובן הפתיע את חיים, כי מוות הוא טיפוס די מלא בעצמו בתכל'ס, ורוב הזמן העיר דחפים רצחניים אצל חיים הפציפיסט. אבל מוות גם מגלה עניין בכל נושא שחיים מעלה. מוות מאזין נהדר. הוא מגבש מהר דעה בהירה וקצרה על כל נושא.

באחת מארוחות הערב, שנערכה במקרה בחווה המוארת (ותיפקדה בשגוי כבראנץ' עבור חיים שהרגע התעורר), התעוררה מחלוקת.

חיים היה במצב רוח מהורהר. או שמא יש לאמר, מעורער. לקום מהמיטה עם כוס יין ביד זה לא בדיוק מתכון לשפיות נפשית. הוא הטריד את מוות בשאלות:  'מאיפה באנו? מי יצר אותנו? מי יצר את היקום בו אנו נמצאים? מה תפקידנו במקום המסתורי הזה?'

'למי איכפת?' הפתיע אותו מוות. חיים ליכסן אליו מבט.
'לי איכפת'. מוות לא הבין.
'למה? אין לנו דרך למצוא את התשובה לשאלה הזאת. רק לבנות תילי השערות שמבוססים על כלום. אתה תמיד משחית את זמנך על שטויות'. נזף מוות בחיים וישב מביט בו, מחכה לתשובה.

– 'אתה יודע?', אמר חיים, 'יש לך פנים מושלמות לרדיו'.
מוות הזעיף פניו.
– 'וקול שמתאים לסרט אילם'.
——————

חודש מאוחר יותר, או אולי מליון שנה (קשה לעקוב אחר מעבר הזמן בערבות האינסופיות), עלה הנושא שוב לשיחה.

חיים היה עסוק בלדחוס כמה שיותר רולים של סושי לפה בבת אחת עת מוות אמר 'חשבתי על נושא משמעות הקיום שהזכרת'. חיים הפסיק ללעוס, ועם פה מלא נעץ במוות מבט של דג.

מוות החל בנאום ארוך ובומבסטי שלבטח התאמן עליו רבות מול המראה.

'לפני כמה עידנים, לא בטוחני בדיוק כמה, העלית מספר תהיות כלליות על נושאים קיומיים. טענתי אז ש..' אמר והמשיך והמשיך (והמשיך). חיים הלך והשתגע מרוב צפיה, הניד רגלו בעצבנות ותופף בכפית על הכוס. מוות התעלם מחברו הילדותי ותווה בסבלנות תוכנית פעולה נרחבת.

התוכנית כללה התערבות נמרצת של חיים בחיי הכוכב הכחול-ירוק. דבר שאותו לא עשה חיים מזה עידן עידנים. והמטרה 'אחת ויחידה היא!' אמר מוות מונוטונית בקולו הרגוע, 'לגרום לאותם היצורים – הפשוטים למראה אך מורכבים למעשה, להקדיש את מירב משאביהם לשאלה 'מי ברא אותנו'. אותי ואותך, חיים יקירי'.

בסוף הוסיף מוות עוד מיטב קלישאות מיני קלישאות, קם כדי לתת לסוף הנאום נופך דרמטי, מחא דמעת תנין – וישב. מחכה לתגובה.

ברוגע, לקח הוא לגימה מהקפה – והוריק אותו מיד חזרה לכוס. 'שוב החלפת בין הסוכר למלח?' שאל במרמור עייף.

חיים הנהן בהתלהבות עם חיוך טיפשי.

[טוד שור]

לחיים היו שיטות משלו לשתול מחשבות גלובליות. 'אלו כבר לא ימי הסנה הבוער!' אמר למוות שממש לא הבין במה מדובר.

הוא הציף את הרשת בהודעות מתוחכמות. אט אט החדיר כל מיני רעיונות וכיוונים לקהילה המדעית ולתקשורת בקשר לכיווני מחקר עתידיים. זה לקח זמן – כי הכל לוקח זמן על אותו הכוכב הקטן – אבל בסופו של דבר –

זה התחיל ביום ג', שעה לפני הזריחה. הזרעים הפיקטיביים של חיים זלגו לחיים האמיתים. אנשים דיברו על יצירת אלוהיות משלהם.

אחד, פיזיקאי ידוע אך חסר כשרון כתיבה, הציע מודל בסיסי. המתמטיקאים ישר מצאו בו טעות, ויזמו כנס בנושא.

זמן נוסף חלף, חמש שנים, ואז עוד חמש שנים ושנים עשר פרויקטים ממשלתיים – אבל בסוף היה מוכן האבטיפוס הראשון. כלומר, תוכניות המתאר שלו. מוות מצא בהן מיד טעויות, אבל הבין לאן נושבת הרוח. הוא –

דפיקה נשמעה על דלת החווה של חיים.
'מי זה?' שאל חיים בקול ישנוני, כאילו הוא מכיר יותר מייצור אחד בעולם. הוא פתח את הדלת. מוות היה חיוור מהרגיל. כוס מיץ העשבים הירוקים בידו שקשקה, והוא דיווח בקול רועד:
'חיים, ידידי. הם בונים..'
'בונים מה?' חיים לא הבין כלום.
'בונים אותנו. בונים לעצמם יוצרים'.

מסתבר שאותם יצורים פיתחו תיאוריה: הם שיערו שאם יבנו את מי שברא את היקום, יוכלו לענות על השאלה מי בנה את היקום.
————-

יש דברים שאי אפשר לעצור לאחר שהחלו.

אבל מוות ניסה. או הו, כמה שהוא ניסה! ארבעה פעמים, לא פחות, הגה מוות מכרנו תוכניות מבריקות להרוס את העולם: מגיפות, רעב, מלחמות ואפילו הוא עצמו יצא לקרב. אבל כולן נכשלו כשלון נמרץ.

חיים, לעומת זאת, נשאר אדיש ומשועשע לחלוטין כתמיד, והמשיך לעבוד על המצאותיו ותחביביו. 'איך אתה לא משתגע מזה?!' שאל אותו מוות בוקר אחד. 'היצורים החדשים האלה – ' מוות הצביע למודל כדור הארץ שהיה מונח ליד – 'יילחמו בנו! יהרגו אותנו! זה הסוף שלנו! הוא לא נרגע. חיים העיף מבט, מבעד לקפה של הבוקר, בשתי הדמויות בתהליך הבניה. ואז עוד מבט, גירוד בראש ומבט מסוקרן:

'תגיד' אמר למוות, 'תמיד היה לך אף כזה גדול?'.

 

[פמקה הימסטרה]

מוות האמין והאמין שהוא יכול לעצור את הפיתוח האנושי של הגירסא של עצמו. האמין והאמין, עד שבסוף הפסיק להאמין. חיים היה רגוע לגמרי ואמר 'יהיה בסדר. יש לי תוכנית'.

יום אחד זה קרה. לא בטקס חגיגי, אלא בלחיצת כפתור במעבדה קטנה. חיים-ב' ומוות-ב' התעוררו לייקום. פתחו את העיניים, ולפני שהבינו מה קורה – מצאו עצמם בערבות המימדים האינסופיים. מביטים על בני דמותם המקוריים: בני דמות שנראו כמוהם. בדיוק כמוהם – חוץ מזה שלאחד מהם – נקרא לו 'חיים-המקורי', היה מכשיר מוזר ביד.

'ברכות!', הוא ברך את חיים-העותק' בחיוך. 'הנה – תפוס' – הוא זרק לעברו את המכשיר, קרץ, ולחץ על כפתור. הלחיצה לוותה בפיצוץ עם כמויות נכבדות של עשן, שלא לאמר ערפל כבד של עשן.

כשהתפזר בסופו של דבר העשן נתגלו שתי דמויות, אחת עם זקן עבות ושיער ארוך לבן – והשנייה עם אף מחודד וכובע גבוה שחור. הן הביטו בבלבול אחת בשנייה והעלו שלל שאלות קיומיות: 'איפה אנחנו?', 'מי אנחנו?', 'מה אנחנו עושים פה?' – שאלו ולא הבינו.

לידן ניצבו ריקות שתי חוות: אחת צבעונית ומוארת, אם כי לא ברור ממה, ואחת סולידית בעיצוב מינימליסטי.

זה עם הזקן הלבן התעשת ראשון: 'אני בוחר את החוות המוארת!' קרא ורץ בהתלהבות לעבודת השיפצור וההכנה.

השני, בואו נקרא לו 'מוות', גירד קצת בראשו בבלבול, משך בכתפיו, וניגש באיטיות ושיקול דעת לחווה השנייה. יש לו את שארית חייו להגות ולפזר את הבלבול.
———–

במקום אחר, זהה במראה אך שונה קצת באופי – ישבו חיים ומוות "המקוריים" בחווה של הראשון. האחד שתה ויסקי כפול מחוזק בטקילה והשני חלב סויה דל. הקורא הנבון יכול להסיק לבד מי שתה מה.

מוות היה רגוע לראשונה מזו תקופה ארוכה. רגוע – וסקרן.
'מה בדיוק קרה פה?' שאל את חיים.
'פתרתי לך את הבעיות', השיב חיים, 'בניתי מקום חדש, דומה לזה, עם שתי חוות דומות לשלנו. כן – מקום בו הכל זהה, חוץ מדבר אחד: הזמן בו הולך הפוך.' המכשיר העביר לשם את צמד כפילנו – ועם קצת מזל השאיר אותם מבולבלים נורא.'

'אני מנחש, שבעתיד שאחד מהם, זה שדומה יותר לי מאשר לך, עומד לעסוק בתחביבים. לבנות עולמות ולברוא ייצורים. ואז – עוד כמה מליוני שנים, אחד הכוכבים שהוא יברא יסתקרן בקשר לבריאה, ויגיע לרמה מספיק גבוהה כדי לברוא כפילים לשני בוראיו. ואז – נו – הבנת לאיפה זה הולך?' הוא חייך למוות המבולבל בחיוך.

'ואז הם יבראו אותנו! ויעבירו אותנו למימד הזה ונמצא פתרון אפשרי לתעלומה!' עיניו של מוות בהקו. הוא פקק אצבעותיו ושקע אחורה בכסא.

'איכפת לך שאכתוב על זה מאמר?' תהה לכיוון חיים, 'אין צורך לציין שתקבל קרדיט שמן של כותב משנה.'