קולומביה(1): סוג של פתח דבר

קצת פחות משעה אחרי ההמראה ממדריד לבוגוטה המטוס החל להתייצב. הדיילות עברו בין הנוסעים ובדקו שהעניינים כשורה, וחלק מהאנשים, כולל עבדכם הנאמן, פתחו מסיבה לא ברורה את חגורות הבטיחות. ואז הייתה רעידה. ועוד אחת. המטוס ירד ועלה בפתאומיות – ואז החל לרדת. ולרדת. ולרדת. למספר לא ברור של שניות שנראה כמו נצח היינו בנפילה חופשית. אנשים צרחו, הדיילת התעופפה באוויר נוגעת עם ראשה בתקרת המטוס, ואני תפסתי בחוזקה את משענת הכיסא כדי להישאר במקום. בדיעבד גיליתי שנשכתי את ראש המושב שלפני מתוך אינסטיקט לא ברור.

ואז – זה נרגע. המטוס התייצב. הבטתי ימינה ושמאלה. כמה אנשים החזירו לי צחקוקים עצבניים. שאר הטיסה, כמעט עשר שעות, הייתה ארוכה ארוכה. אבל בסופה הגענו לבוגוטה בשלום. לעקבות האירוע יקח עוד קצת זמן לצאת מהסיסטם שלי: כבר בשתי הטיסות הנוספות שהיו לי השבוע גיליתי סימני עצבנות קלים למראה כל רעידת מטוס קלה.

[רחוב טיפוסי בלה-קנדלריה: המרכז העתיק של בוגוטה. איזור קולוניאלי שנראה כמו עיירה ספרדית ישנה ומקסימה]

אני מזכיר את האירוע לא רק בגלל היותו חריג – אבל בגלל שפחד היא אחת התחושות שאני יותר מרגיש בקולומביה. שיהיה ברור: המדינה בטוחה לגמרי למי שנוהג לפי כל הכללים התיירותיים! לא הולך לדרום בוגוטה, לא מסתובב במרכז אחרי חצות (המון המון המון חבר'ה נשדדו שם בשעות הלילה המאוחרות) – מגיע לטבע עם טיולים מאורגים שיוצאים מההוסטל וחוזרים אליו אחרי כמה ימים – ובכלל, לא מתערבב יותר מדי עם מקומיים.

אבל אני, תהרגו אותי למה, עושה זאת קצת שונה: אני לן בדרום העיר, המסוכן לכאורה, אצל ידידה קולומביאנית, ומנסה להגיע לאטרקציות כמו המקומיים. בינתיים הם היו נחמדים אלי בטירוף: כולם ששים לעזור ורוצים לנהל שיחה עם הספרדית המאד לא קיימת שלי. אבל עדיין יש לי הרגשת מתח תמידית מסוימת – כי לפעמים אני לוקח טרמפ שלא נהיר לי לאיפה הוא מגיע – ופעם עליתי על אופנוע שעבר בין כפרים קטנים שנראו לי כמו לא מברכי גרינגוז. הרגשת המתח הזו לא רגילה עבורי – ובינתיים אני מנסה לנהוג כמו במשפט המפורסם של חניבל לקטור: אתה מסריח מפחד, אבל אתה לא פחדן.

————

הסיכום על קולומביה יורכב, כך נראה לי כרגע, מכל מיני פוסטים קטנים. לעיתים חסרי מיקוד ומידע – לעיתים ליריים – ולעיתים, כמובן, מלאים בכתובות והמלצות שנתקלתי בדרכי. אני עוד לא יודע מה תהיה התדירות. בטח לא עד שאחזור לברלין. כמו תמיד, מי שלא מעוניין יכול להתנזר מהבלוג בשבוע-שבועיים הקרובים. אחרי זה נחזור לכתוב על שטויות כמו ברלין. תל אביב. ושלל נושאים גיקיים שונים.