ברוכים הבאים ל – Havel land

[הפוסט נכתב לפני שבועיים והתפרסם רק עכשיו. תחי הדחיינות! כמו כן – אני עורך ניסויים קטנים בכתיבה. סליחה על הסגנון המוזר]

הפיילוט היה לפני שלושה שבועות. רכבתי מביתי שבמזרח העיר לפוטסדאם. פנינה מחוץ לעיר. 45-50 קילומטר. שש שעות רכיבה כולל הפסקות קפה וכל מיני סטיות מהדרך בעקבות דברים נוצצים.

ביום שאחרי זה בקושי הלכתי. עוד יומיים נמשכו כאבי השרירים. אבל בשבת בבוקר, לאחר שהחלמתי סופית, עליתי על האופניים לטיול ממושך-שך-שך.

יומיים בארץ ה – Havel. ארץ האגמים הגדולים והטירות הקטנות ממערב לברלין.

היום הראשון
עוד בנעורי בהתחלה סיפרו לי שפוטסדאם היא הדבר היפה ביותר באיזור ברלין. המקום האירופאי הקלאסי ליד הכרך הרועש.

הנה שיעור קטן בגיאוגרפיה: גרמניה, כמו למשל, ארצות הברית – מחולקת למדינות. 16 מדינות ליתר דיוק. ברלין, שוב – כמו וושינגטון DC בארה"ב, היא מדינה בפני עצמה – שמובלעת בתוך מדינה אחרת: ברנדנבורג.

פוטסדאם היא הבירה של ברנדנבורג, וככזאת מכילה כל מיני מראות מעניינים. למשל? את ארמון סנסוזי – אתר המורשת העולמית הגדול ביותר בגרמניה. יש שם גם עוד כמה טירות אחרות, מנזרים, פארק בבלסברג (ההוליווד הגרמני לפני המלחמה) – ובאותה שבת בה הגעתי, גם את שוק הצבעונים.

[דוכן קוקטיל התותים בשוק הצבעונים]

עקב מחסור מסוים בחגים, המציאו לעצמם הגרמנים כל מיני חגיגות מיותרות, צבעוניות ובאמת שכיפיות ביותר. בשבת ההיא היה את שוק הצבעונים, שבא שבוע לפני חגיגת עצי הדובדבן ושבועיים לפני חג תחילת חודש מאי.

בכולם יש את אותם הדברים, עם טוויסטים שונים: בירות, מאכלים כבדים, מוזיקה גרמנית מסורתית – ובשוק הצבעונים: גם מלא מלא פרחים.

חיוך ענק עלה על פני עת נכנסתי לשוק. לגמתי קוקטייל תותים עם אלכוהול כלשהו, הוספתי נקניקיה גרמנית גדולה – וישבתי, מאזין לתזמורות והאמנים השונים.

יריד אירופאי קלאסי זה תענוג עילאי. אך לא יכולתי להישאר יותר מדי זמן: הייתה עוד דרך ארוכה שהייתי צריך לעבור. עזבתי – והתחלתי לתור את האיזור.

[ומלאה הארץ ביינות פירות ביתיים. כל כפר במסלול הכיל לפחות עשרה, אם לא יותר, בתים פרטיים עם שלטים: "פה מוכרים יין פירות בעשיה ביתית!". תעשייה מבורכת ביותר]

את השעה שאחרי זה העברתי כתייר בפוטסדאם. ארמון סנסוזי הענק היה מרשים כצפוי, ובלתי אפשרי לצילום עקב גודלו. עברתי גם בארמון החדש, ארמון שלטורנבורג ועוד כמה מבנים מפלצתיים – ואז התחלתי לצאת. לאגמים הגדולים.

מפת ה – Havel land שקניתי נראית כמו אחת המפות הטופוגרפיות של ישראל. היא מסורבלת, גדולה, נוטה להיקרע ברוח החלשה ביותר – וכמובן: אין בה כמעט שמות אלא רק סימולים לא ברורים של עשרות שבילים.

לא ידעתי איך לצאת בדיוק מפוטסדאם, אז פשוט רכבתי דרך שדה שמצאתי לכיוון הכללי של מה שקיוויתי שיהיה העיירה גולם (Golm).

הדרך הייתה די משעממת. שדות ושדות ועוד שדות. כמו פאתי פ"ת כזה. כשאיתרתי את השלט לגולם – עיירה קטנה שגם מכילה את מכון אינשטיין לכבידה (מדי פעם אני פוגש סטודנטים משם, וישר מוסר להם את איחולי על כך שהצליחו להתקבל ללימודים במכון המחקר שנמצא בחור הגדול ביותר בגרמניה – וכנראה בעולם) – ניסיתי להקיף אותה משמאל כי זה מה שסיפרה המפה.

מצאתי דרך עפר ליד חווה, ונסעתי בה רבע שעה עד שהגעתי למה שנראה כמו בית הארחה\מסעדה. הוא נראה מושלם, וטרם שתיתי קפה באותו היום. לגמתי קפה איטי על שפת האגם הפרטי שלהם, והבטתי בשאר המטיילים הספורים שנכחו שם.

אחרי זה, המשכתי את הרכיבה בעודי שר:
עוגות מוקפצות, מוקפצות, מוקפצות,תנין חי במים, ציפורים ביערות.

שזה השיר האהוב עלי מהטאו של פו, והוא תמיד עובר לי בראש בעת טיול יערות. אפילו מוזיקה חיברתי לו!

עברתי את הגשר לאי גדול עליו שוכנים שלושה כפרים: Leest, Töliptz ו – Göttin (בה גם ישנתי). פחדתי להגיע למקום הלינה – אליו עוד נחזור – מוקדם מדי, ועשיתי עיקוף לכיוון שלט בשם 'ההר השחור'. לא היה שם הר, והוא לא היה שחור – אבל זה המשיך לדרך מגניבה ביותר, נטושה לגמרי ובלתי עבירה בעליל ביער מלא עלים.

אחרי זמן מה השתעממתי מהמונוטוניות, וחיפשתי דרך לצאת משם. ראיתי שני חבר'ה מגיחים עם אופניים מאיזה מקום צדדי – ונסעתי למקום ממנו באו רק כדי לגלות שיש להם בית מוזר באמצע שום מקום. המשכתי, ועברתי ליד מחנה קמפינג מוזר ליד אגם מעונן. עוד קצת נסיעה – וחזרתי לנקודת ההתחלה. הקפה מלאה.

הייתי רעב, וחיפשתי אוכל על האי. אבל אין. לא ביום שבת בצהריים. כבר איבדתי תקווה, בעודי מדווש בין החוות המרוחקות – ותיכננתי, ביני לבין עצמי, לצום עד מחר בבוקר. עד שלפתע, על אחד הבתים היה רשום: 'תפריט היום!'. בלי שם מסעדה ובלי כלום. אבל הוא נראה טעים.

התיישבתי, הזמנתי פטריות מטוגנות וסלט והתחלתי לצלם. ישבו שם זוג נשים גרמניות זקנות, שאמרו, אחת-לשניה – 'היי! הוא מצלם'. חייכתי והשבתי 'אני לא גרמני. זה מאד אקזוטי עבורי'. הן הסתכלו בי בהשתאות. 'מאיפה כבודו?'. 'מישראל'. החליפו מבטים – אחת מהן הורידה את התיקים מהכיסא השלישי בשולחן. 'אפשר להצטרף?' שאלתי. 'נו מה? תאכל לבד? מי שמע על דבר כזה?!' אמרה והביטה בחברתה.

אחרי זה ניהלנו שיחה מאתגרת למדי עבור הגרמנית שלי. על ישראל, וגרמניה – ומלחמת העולם השניה. אחת מהן זוכרת את המלחמה – היא הייתה ילדה והסתתרה בבונקר כשנפלו הפצצות. 'אבא שלי תמיד סיפר לי שלפני המלחמה עבדו איתו המון יהודים' אמרה, ואז סיפרה איך עזר למשפחה יהודית לעזוב את גרמניה כשהדברים נהיו קשים.

קשקשנו עוד קצת – ובסוף הן היו צריכות לעזוב. 'אבל אנחנו חוזרות לפה הרבה – ואולי ניפגש' אמרו. נראה לי שהן רצו להחליף פרטים, אבל זה היה קצת מוזר.

[חצר של מסעדה\בית]

משם דיוושתי לגטין. ואז התחיל השלב הבא של הטיול.

גטין
הדרך לגטין מתפתלת ומתארכת כשבאופק רואים את הכפר.

13 בתים, זה מה שיש שם – ששוכנים לאורכו של אגם צנוע בתוך האי. על שפת האגם מפוזרות סירות – מחכות לבעלים לא ידוע. דורין ובן זוגה גרים בבית צהוב – מספר 4 ברחוב היחיד בכפר. הגעתי אליהם דרך קאוץ' סרפינג – והם יותר משמחו לארח את הגולש הראשון שאי פעם פנה אליהם.

טיפ קטן למטיילים: אנשים בכפרים קטנים תמיד יותר שמחים לארח מאשר בעיר גדולה! וזו גם חוויה אקזוטית בהרבה.

במקום נכחו עשרה מחבריה הטובים. הם בילו את כל היום באיסוף עשבים מהשדות בסביבה – ועכשיו עמלו על להכין מהם אוכל. כן – מעשבי בר. את רובם, כמובן, לא הכרתי. אבל צמח אחד היה מוכר לי ככף ידי: הכישות! שכמויות ממנו גודלות פרא באיזור!

הם מוסיפים אותו לסלט – או שסתם עוטפים בפירורי לחם ומטגנים כמו שניצל. מעדן לחך – אבל בירה עדיפה.

בישלנו ואכלנו ודיברנו. היו שם המון אנשים שהיו גותיים או רוקרים בעבר או בהווה.

אחרי זה הם הציעו לי לעשות מדיטציה – דבר שלא עשיתי מעולם. הסכמתי. ואז הם סיפרו לי שכבר יותר משנה שהם נפגשים פעם בחודש לפגישות רוחניות שכאלה. הם פגשו גורו – בחור שיכול במבט לגלות את נימי נפשך – והוא מנחה את הפגישות. חלקם ויתרו בגלל זה על אלכוהול וקפה. כמה חבל.

המשכנו לדבר עד שאותות הרכיבה ניכרו בפיהוקים שלי. פרשתי למיטה, קראתי קצת את 'בדרכים' של ג'ק קרואק – ספר הטיולים האולטימטיבי – והלכתי לישון. תם היום הראשון.

היום השני
את היום השני התחלתי בארוחת בוקר בחצר של דורית והחבר שלה.

הם הציעו כל מיני תוכניות. חלקן לעוד כמה חודשים – כמו למשל טיול סקי בשלג באיזור איפושהו בינואר הבא. חלקן פרקטיות יותר: לצאת לשיט עכשיו באגם. לא – אין להם סירה. אבל לאף אחד פה אין באמת. אלו פשוט סירות שמישהו, בטח אחד התושבים, הניח ליד האגם לפני זמן רב – ומאז משתמש בהן כל המעוניין. 'לא מגיעים לפה יותר מדי עוברי אורח בטעות' הם הוסיפו בחיוך.

ויתרתי ויצאתי לדרך שוב – בעקבות מסלול שדורית התוותה לי. היא סימנה גם שתי מבשלות על המפה, כשהמטרה הייתה לסיים באחת מהן את היום.

נסעתי בין שום וכלום – בין שדות ופרות ועזים שהסתכלו בי בהשתאות. ירדתי מהאי דרך גשר – רכבתי עוד קצת – ודרך גשר אחר עברתי ל – Werder. עיירה בגודל בינוני שמפורסמת באגם הגדול והשמשי לידה.

לא רציתי להישאר שם יותר מדי. וורדר הייתה גדולה מדי עבורי. אחד הדברים הנהדרים בברנדנבורג הוא שכל מיני סיבות – היסטוריות (איזור נופש של האצולה) וגיאוגרפיות (חורף קשה לצד קיץ נפלא) – זו מדינה ריקה לגמרי. המון כלום. המון טבע משעמם לכאורה – והמון טירות שמקסימות אותי לגמרי.

ניסיתי לרדת מוורדר – אבל עשיתי טעות והגעתי בטעות לאי קטנטן שהוא בעצם חלק מעיירה. מקום שכולו שבילי חלוקים וקו חוף.

פתאום עלה בי רעב שלא הרגשתי כבר שנים. עמוק וחודרני שכזה. הבטתי והבטתי – אבל מסביבי הכל היה מסעדות דגים. ואיני אוכל (כמעט) דגים. הלכתי ושאלתי, ובסוף מצאתי מקום עם מרק ירקות.

אכלתי, נרגעתי, דיברתי עם זוג שחלק איתי את השולחן – והם נתנו לי הוראות הגעה לטירה הבאה. עליתי על האופניים והמשכתי לנסוע.

חיפשתי את הדרך לטירת Petzow, ושאלתי בחור שעמד בשדה עם הכלב שלו. 'היא כבר לא שם ידידי' הודיע. 'מה..??' – 'כן' המשיך, 'הזיזו את המסעדה'. אמרתי לו שדווקא הטירה היא מה שמעניין אותי, והוא הביט בי כעל משוגע שהרגע נפל מהשמיים. אבל הסביר איך להגיע. מה איכפת לו?

החניתי את האופניים קצת לפני הכניסה לפארק הטירה. קניתי גלידה, נכנסתי – ונפלתי על הדשא בעייפות. 45 דקות שהרגליים שלי לא הסכימו לקום ופשוט שכבתי בוהה באגם ובנופשים לידו.

הבטתי במפה והערכתי שיש לי עוד שעה-וחצי – שעתיים רכיבה. וצריך לחזור הבייתה לפני שתשקע השמש. אז המשכתי.

עצרתי לחצי שעה בגן עצי בונזאי יפניים – שילמתי שלושה יורו בכניסה והתאכזבתי. כי למרות העצים היפים המקום היה קטנטן ולא היה הרבה מה לעשות בו חוץ מלשבת בבית התה המסורתי.

עברתי בעוד כמה עיירות שלא התעמקתי בהן. בקאפוט – שזה באמת שם של מקום – נכנסתי לטירה המקומית – ואז שכרתי סיור קבוצתי מודרך בבית הקיץ של אינשטיין.

הם נתנו לי הוראות איך להגיע למבשלה שליד העיירה – עשרים דקות נסיעה. והגעתי אליה בכוחותי האחרונים.

הייתי במצב לירי, והמבשלה הייתה מקסימה. בית חווה עליז ומלא בשותים באמצע הדרך.

חישבתי שאני עשרים דקות רכיבה מפוטסדאם – מה שאומר שיש לי שעתיים לשבת פה, לאכול, לקרוא – ולשתות מהתוצרת המקומית לפני השקיעה.

התיישבתי עם 'בדרכים'. הזמנתי בירה לאגר אדומה ולחם עם שמאלץ ומלפפון חמוץ.

שתיתי לאט, נהנה מהאווירה, מהאנשים ומהמקום.

אחרי זה הזמנתי עוד שליש: הפעם של Maibock: בירת בוק אביבית בהירה עם הרבה כישות. קראתי חלק ניכר מהספר – עד שהרגשתי את הלאות נכנסת לפעולה.

רכבתי לפוטסדאם, וחזרתי לרכבת שנוסעת למזרח ברלין. היה עצום. רוצה שוב.