יומני דרזדן

העברתי את השבוע החוף בכנס בדרזדן – כנראה הכנס הכי גדול בתחום שלי. אלף וחמש מאות פאקינג אנשים. פרט טריוויה מעניין: הכנס הבא יהיה בדיסניוורלד! כבר התחלתי להכין מאמרים כי לא מוותרים על טיול חינם לאורלנדו.

זו הפעם השניה שלי בדרזדן, כשהפעם הראשונה, בדצמבר שעבר, חשפה לעיני את אחד משווקי חג המולד האדירים בגרמניה וגרמה לי להתאהב לחלוטין בעיר. היא בינונית בגודלה, חצי מליון תושבים, כשהחלקים המעניינים בה הם האלטשטאט (העיר הישנה) והנוישטאט (העיר החדשה). העיר הישנה הינה אידיאל של יופי אירופאי. כמו שאמר לי חבר מהעבודה: 'אם אתה יושב בכיכר הטירה, מאחוריך הנהר, משמאלך המדרגות המובילות לגשר הטיילת העצום – ולפניך צריחים וטירות – ומשהו לא זז בך – אז אין לי מה לאמר. באמת. משהו בך מקולקל'.העיר החדשה, לעומת זאת, היא היפוכה המוחלט של הישנה. מין ברלין דחוסה לתוך כמה רחובות עמוסים כל טוב שמאלני ואלטרנטיבי. בתי קפה עם ריהוט משוק הפשפשים, פאבים, פנקיסטים, מועדונים וחצרות נסתרות. לא בא לי להכין 'מדריך השיכור לדרזדן'. כן בא לי להמליץ על שני דברים.

[בברלין יש את האקישר הוף – רשת חצרות פנימיות מקושרות גדולה ומיוח"צנת. ראו בדרזדן כי טוב, קינאו ויצרו את פסאז' האמנות. שבע חצרות פנימיות מחוברות, כשכל אחת מעוצבת בצורה אמנתית על פי נושא כלשהו. הן מלאות בבתי קפה ופאבים נהדרים (אל תחמיצו את הכלב השיכור!), ונודף מהן ניחוח ברלינאי חדש. כמו מכל העיר החדשה, בעצם]

ההוסטל
את הלילות הראשונים העברתי בבית מלון. האוניברסיטה שילמה. אחרי זה עברתי להוסטל – לא בגלל שהאוניברסיטה הפסיקה לממן, אלא יותר בגלל שכבר המון זמן לא הייתי backpacker בהוסטל. ואני מתגעגע לזה. השתכנתי, אחרי המלצה חמה ממישהו, ב – Lollis Homestay – ולא התחרטתי על זה לרגע. אחת ההמלצות הטובות שקיבלתי מעודי. זהו הוסטל עצמאי עם תחושה ביתית נדיבה מאד. ביום שבאתי, למשל, הגישו בשבע וחצי ארוחת ערב צמחונית חינם. יש אינטרנט אלחוטי חופשי, מטבח מאובזר בטירוף, אנשים ידידותיים – וגם מחשב, שאומנם עולה כסף תיאורטית להשתמש בו אבל לוקח בדיוק 30 שניות לפרוץ אותו (רמז: תכתבו admin, תלחצו על אנטר ואז תעטו מבט מופתע תמים וגשו לעיסוקכם). הבעיה היחידה הייתה רעש בחדרים. בין אם מאנשים סופר לא-מתחשבים שצריך להשליך למאסר עולם בצינוק (לא פחות!), או בין אם מהפאב שנמצא מתחת לחלוני. אבל כבר נאמר שמי שהולך לישון בהוסטל, שלא יצפה לליל דממה. בשביל זה המציאו אטמי אזניים.

מהר מאד מגלים שיש שם חבורה מקומית שנראה שהתגבשה סביב המקום: עובדים וחברים שלהם שמבלים שם מחוץ לשעות העבודה. ביחד הם הרימו מין 'סיור לילי' מאולתר כזה. עירבוב בין סיור הליכה למיני-פאב קרולינג. היה לי ערב פנוי – אז הצטרפתי.

סיור הליכה לילי בדרזדן

[הדלת הראשית של כנסיית האישה. נא לא להכניס חיות, סלולרי, אוכל, מצלמה, סיגריות ו.. שירותים! במונחים הילדותיים שלי זה הומור בחסד]

היינו שמונה אנשים: שלושה בריטים, שני אמריקאיים, זוג גרמנים וישראלי אחד. בשעה וחצי הראשונה הולכנו בסמטאות העיר החדשה, ושמענו קצת היסטוריה – והמון אגדות אורבניות. עכשיו – אגדות אורבניות של מי שהיה שם בזמן שדברים קרו הן פרייסלס. לא תמצאו אותן בספרי התיירות הרגילים שלכם. כשהוא מספר על שלבי הבניה השונים של חצרות-האמנות (ראו תמונה) והקשיים שלהם – זה נשמע משכנע. אפילו יותר משכנע איך הוא מתאר את חודש ההשתכרות הראשון של ב'כלב השיכור' – מסבאה מקומית מוצלחת במיוחד לדעתו. הבחור חובב צילום, וסוחב איתו אלבום תמונות אימתני במהלך הטיול. הוא הכריח אותנו להסתכל בו כל הזמן. הוא גם ממש אוהב לדבר, ואפילו כשישבנו בפאבים השונים ושתינו – הוא ישב איתנו, שתה, וסיפר. וסיפר. וסיפר. כל מה שרציתם לדעת על דרזדן ולא העזתם לשאול.

העסק היה משתלם ביותר! חמשת היורו כללו חוץ מהסיור גם שלושה שוטים וכניסה חינם למועדון בסוף. – וכמובן, סיור לילי ארוך מאד. הבחור הוא עכבר העיר מהלך לדרזדן, כך שתזכרו את השמות הבאים במידה ותגיעו לשם: קפה 100, Blue Note (פאב ג'אז מעושן) וכמובן: Die Reise Kneipe. מסבאת הטיולים בגרמנית. מקום שנראה כמו שהמטייל היה נראה אם היו מוסיפים לו מגוון בירות נכבד ומטבח בינלאומי משתנה נדיב. שם הייתה העצירה הראשונה שלנו, ואני שתיתי, מתוך מבחר הבירות הבינלאומיות שלהן, דווקא את זו המקומית. כל מי שקורא את הבלוג יותר מיומיים לא יופתע היות וברור שמטרתי העיקרית בחיים היא לטעום את כל הבירות בעולם.

אחרי זה צעדנו עוד שעה, וסיימנו בדאנס-בר חביב אך לא שווה אזכור (מה גם שאיני זוכר את שמו). שתינו עוד שוט ועוד בירה, ודיברנו עם הלקוחות. דרזדן מאד מרעננת בגיזרה האנושית. בברלין, הטיפוס הרגיל שתפגשו הוא סטודנט למדעי הרוח ליברל בעל אמונה חזקה שיש לו מוניטין על האמת, ודעות מקוריות שזהות לחלוטין לדעותיהם של כל ארבעים הסטודנטים שפגשתם לפניו. זה כאילו שמשכפלים אותם ושותלים אותם בנפרד במקומות הבילוי. בדרזדן, לעומת זאת, תפגשו אנשים אמיתיים! כאלה שמשלימים בגרות, או עושים מסלול למנהלים באיקאה תוך כדי לפרוש מהחברה אחרי הזמן הנדרש בחוזה ולצאת לדרך עצמאית. או את דירק, שלומד, ואני לא צוחק פה, 'מדעי העץ'. התבלבלתי. 'אתה מתכוון לנגרות, נכון?' שאלתי – והוא היסה אותי מהר: 'שששש! קצת פוליטיקלי קורקט, באמת. נגרות זו מילה כל כך של המאה הקודמת..'.