המדף הז'אנרי: החוק הראשון – ג'ו אברקרומבי (The First Law)

[המדף הז'אנרי הוא נסיון חדש שלי לכתוב, מדי פעם ובספורדיות, ביקורות מד"ב ופנטזיה קטנות וקצרות. כמו רוב הנסיונות, לא ברור כמה זמן זה יחזיק. אבל ננסה]

יש במד"ב ופנטזיה (להלן: מדב"פ), כמו ברוב התחומים, אופנות מקומיות. כך, למשל, טים פאוארס הוא שם ידוע יחסית בקרב חובבי הז'אנר בארץ, בעוד שבגרמניה טרם נתקלתי בספריו. בפולין קוראים, עושה רושם, בעיקר יצירות מקומיות. ובגרמניה, ג'ו אברקרומבי מקבל מקום של כבוד על המדף לצד ניל גיימן וחולית. אפילו בחנויות המיין-סטרים הרגילות. ההבלטה לא נעלמה מעיני, וחיש קל הגיע הטרילוגיה (באנגלית) למדף הספרים שלי. וטוב שכך: זו אחת היצירות הטובות שקראתי לאחרונה. את שני הכרכים הסוגרים (1200 עמודים ביחד) סיימתי תוך שבוע! באנגלית! שיא חדש.

השנה היא.. לא משנה. כי זה לא העולם שלנו. אבל המקום כן משנה: אנגלנד (Angland). שממוקמת בעולם שמזכיר מאד את עולמנו. מצפון נמצאים השבטים הברברים הענקיים והבהירים. ומדרום? שחומי עור, פנאטיים שעוקבים אחרי הנביא החדש במסעות כיבוש גלובליים. רמזים עבים מאלו לא תקבלו אפילו מאברי גלעד. כיאה לטרילוגית פנטזיה מפוטמת, בעלת בערך 2000 עמודים (שלושת הספרים ביחד), מתמקדת העלילה ביותר מגיבור אחד. הרבה יותר. אבל אם נתמצת זאת לעיקר, נקבל בסופו של דבר שלושה גיבורים עיקריים: לוגן תשעה-אצבעות: לוחם צפוני מגואל בדם וקשוח. כמו סופרמן קשוח. יזאל: אציל מפונק מאנגלנד. והחביב עלי: גלוטקה. חוקר אינקוויזיציה נכה בעל חוש הומור מעוות ואכזריות עדינה אך משעשעת ("איך עברו עליך השנים האחרונות גלוטקה?" "בכאבים רבים, תודה רבה. אך העובדה שאתה כה שגשגת בזמן זה גורמת לכל זה להיות שווה" אומר גלוטקה, ואז מוציא את האיזמל). ביחד עם באייאז, הקוסם הראשון, הם מbxים למנוע את נפילת אנגלנד בידי הפולשים מהצפון והדרום – וגם, תוך כדי, להציל את העולם כמובן. פנטזיה עבת-כרס חייבת ע"פ רוב להיות אובר-דרמטית. אחרת מרגישים הסופרים שאין להם זכות קיום.

[הדבר היחיד שמתחרה בבאנליות שם הטרילוגיה ('החוק הראשון') הוא שיעמום עיצוב הכריכות. מעולם לא הסכמתי עם הדעה שאיורי כריכה פנטזיים קלאסיים, צבעוניים ומלאי מפלצות, הן דבר רע]

נשמע מעניין? ברור שלא. כי תמיד כל העלילות של הדברים האלה נשמעות דומות בתיאור בן פיסקה אחת, שמאבד את הניואנסים שעושים את הספר מיוחד. והניואנסים פה הן הדמויות, הפוליטיקה – והציניות האכזרית והחדה ששזורה לאורך כל הספר. נתחיל מכך שבעולם של החוק הראשון (שם גרוע מאין כמוהו, אגב) אין דמויות טובות ורעות. אפילו אם בהתחלה נדמה כך. אבל בסופו של דבר כולן נחשפות כאנושיות, על כל קשת הרגשות המורכבת שמספקת המילה. המצבים הקשים גורמים, לכל אחת ללא יוצא דופן, לבצע מעשים נתעבים בקנה-מידה קאנטי, ובסוף הסיפור קשה לדעת עם מי להזדהות, למי להריע – והאם הטוב או הרע הוא שניצח? לא מסר פשוט, אך בהחלט מסר מציאותי.

מלבד הדמויות, העלילה חושפת את ההתנהגות הפוליטית בעירומה. קצת כמו 'פולישוק' או 'כן אדוני ראש הממשלה' הבריטית. אברקרומבי עובר בלי הפסקה בין מזימות נכלוליות, משחקי כבוד ילדותיים, מסעות גבורה, קרבות, אקשן, דיאלוגיים מרתקים – ומצליח לשמור, רוב הזמן, על איזון מושלם בין כולם. זה טיפה מזכיר, למי שקרא, את חמישיית ממלכות האלים של פול קראני (ואם לא קראתם אז תקראו! היא נהדרת! ומחכה בביתי בישראל לשואל הממוזל): סיפור מלא בביקורת דת ושלטון, מתובל בדמויות מורכבות – והכי חשוב: המון אקשן. וקצת קסם.

זה הספר הראשון, וגם הטרילוגיה הראשונה, של ג'ו אברקרומבי. מאז סיום כתיבתה (לפני כשנתיים), הוא הספיק לכתוב ספר נוסף, הפעם אחד שעומד בפני עצמו, ומתרחש באותו העולם, עם ביקורים תקופים של גיבורי הטרילוגיה המקורית. אחרי שאתאושש מרמות האינטנסיביות של הטרילוגיה הנוכחית גם אגש לקרוא אותו. אבל זה יקח קצת זמן.

שורה תחתונה: 10\8 בסולם ניימן. כשנקודה שלמה מקבל חוקר האינקוויזיציה גלוטקה.
קצת לינקים: ויקיפדיה, ביקורת על הספר הראשון ב – Sfsite, סקירה מקיפה על פול קראני.