המדף הז'אנרי: סטיבן בראסט – יגאלאה. עוד הרפתקאת ולאד טלטוס.

אתה יודע שאתה זקן כשאתרים שאהבת כבר עברו את שלב המיתוס ופשוט ירדו מהדיון האינטרנטי. פחות או יותר. קחו את הממסד האפל למשל: כינוי ואתר לשעבר (כיום היו קוראים לזה בלוג) של דידי חנוך. פעם אושיית מד"ב ופנטזיה, עורך סידרת הז'אנר של אופוס, ואח"כ של מודן – ופעיל כבד בפורומים השונים. בממסד האפל (האתר) הוא נהג לפרסם ביקורות. והיות שביקורות ספרים בעברית על ספרים שטרם תורגמו הן דבר לא הכי נפוץ בעולם (גם כיום), התמכרתי לאתר לחלוטין. הרבה מרשימת הקריאה שלי אז הגיעה משם. כולל המלצה חמה מאד להתחיל לקרוא את סידרת ג'הארג', של סטיבן בראסט.

לא שהיה צריך לדחוף אותי יותר מדי. חיבתי החולנית למתנקשים ורוצחים סידרתיים (בדיוניים!) היא סוד מאד לא שמור.

סידרת ג'הארג' של בראסט עוסקת באחד כזה. ולאד טלטוס. מתנקש מקצועי שלא היה מבייש אף אחד ממשפחות הפשע בארץ. הוא חי בעולם פנטזיה, בו הגזע השולט הוא לא בני האדם, אלא יצורים אלפיים בשם דרגאריינים שנראים כמו בני אדם רק יותר גדולים, עם פחות שיער גוף – והכי חשוב: בעלי תוחלת חיים של מאות עד אלפי שנים. טאלטוס הוא בן אדם אמיץ ויוצא דופן, שמצליח לפלס לעצמו נתיב קריירה מרשים למדי בין הדרגאריינים. לא תמיד ביושר. בעצם, בדר"כ לא ביושר. אבל עם המון תחבולות ותושיה. סידרת הספרים העוסקת בו מורכבת מיצירות שעומדות בפני עצמן (יענו, אפשר לקרוא כל ספר בלי קשר לאחרים). רובם מורכבים מסוג של עלילות בלשיות\סיטואציות בלתי אפשריות בהן נאבק ולאד לאורך כל הספר, עד שבסוף הוא מוצא, תמיד, בסידרה של החלטות והקשים גאוניים, את הדרך החוצה מהסבך. שרלוק הולמס פוגש את ג'ק באואר רק עם המון חסרונות אנושיים שגורמים לדמות להיות מאד עגולה. לעיתים אפילו הזדהתי איתה.

אניווי, אחד עשרה ספרים עברו – והגענו ליגאלאה (Jhegaala). טאלטוס כבר לא המתנקש חסר המצפון שהתרגלנו לאהוב בספרים הראשונים, אלא גולה שמנסה לשרוד באמצעים לא שגרתיים. טון הסידרה השתנה במקצת – דברים כאלה קורים לאורך השנים – וזו כבר לא ההרפתקאה מלאת האנדרנלין שהייתה שם בהתחלה. כלומר, עדיין יש הרפתקאה, אבל היא מוקפת בשלל דברים אחרים. סיפורים על אוכל, למשל (סטיבן בראסט בפירוש אוהב לדבר על אוכל. הספר הקודם אפילו הוקדש ברובו לתיאור ארוחה. אחת.), טיולים, עייפות, פסיכולוגיה והמון המון ולאד עצמו.

הקצב של הספר איטי מאד – לפחות עד הרבע האחרון. הוא מתרחש רובו בעיירה אחת, של בני אדם הפעם – בה מנסה טאלטוס למצוא את שורשי משפחתו. חיפוש תמים שהופך לאלים ומסתורי במיוחד. כמו כל דבר שולאד נוגע בו. החלק הראשון של הספר, האיטי, שיעמם אותי קצת. הרגשתי לחלקים כאילו לבראסט נמאס לכתוב קצת, והוא סוחב רק בגלל שזו הדמות הפופולרית ביותר שלו. אבל אחרי זה הקצב השתנה, הסתמיות של ההתחלה נעלמה – ובסוף יצאתי מרוצה.

זה ספר שמאד לא מתאים להתחיל לקרוא בו את הסידרה. הוא פשוט לא טוב מספיק. אבל מי שכבר עוקב אחרי הדמות לאורך עשרה ספרים (או שמונה מתוכם. זה גם טוב) יהנה ממנו. עוד נדבך נוסף  בעובי הדמות. אולי אם אי פעם תיגמר הסידרה (טוענים שיהיו בה 18 ספרים. בראסט פירסם כבר 12, וטען בבלוגו שה – 13 כבר כתוב) אוכל לשפוט אותה כהלכה. בינתיים היא סתם גוד אולד פאן. סוג של אלכסנדר דיומה עם הרבה פנטזיה וקצת יותר עומק.

ציון: 7/10. הסידרה עצמה, לעומת זאת, מקבלת ציון יותר גבוה של 9/10.

[אם טרם נחשפתם לטאלטוס, מומלץ מאד מאד מאד לקרוא את הספר הראשון בסידרה. ג'הארג'. הוא פשוט נהדר. משם תחליטו לבד לאן הולכת דרכם]