שישקו: חמארה בולגרית

לא סוגרת ת'פה, בלוגרית, ידידה יקרה – ועכשיו גם כותבת אורחת, ניסתה למשוך אותי עוד בביקור באפריל לשישקו. אפילו תאריך ושעה היו לנו, אבל הכל נפל בשניה האחרונה על עייפותה של אסטונית מותשת אחת. החודשים חלפו, ביקור חדש הגיע – ולא סוגרת ת'פה, למרבה הפלא, נשארה עדיין קבועה בשישקו. הפעם לא הצלחתי לחמוק, ובערב חמישי האחרון התייצבתי שם ב – 21:25 כמו שעון גרמני מקדים. כלומר: חמש דקות לפני הזמן.

[הי הי הי. אהמ. lol! rofl! זה <מתגלגל מצחוק על הרצפה>. מהדברים המצחיקים שהמוח האנושי המציא לנו. אורק שנוצר ממיסטר פוטאטו-הד. הוא הגיע מבחור שמתמחה בבניית מניאטורות. נראה שכיף להיות חבר שלו]

את חמשת הדקות האלו ביליתי בתדר. שמסתבר, ע"פ נדב לזר (ששמחתי לפגוש באקראיות), שהוא המקום הכי מגניב בעיר ברגעים אלו ממש. תחנת רדיו שהיא גם פאב – ושהיא בעיקר, אחרי 23:00 בלילה, מקום הומה לחלוטין שמאפשר לכוווולם להיראות ולראות אחד את השני. ב – 21 הוא היה רק חצי מלא ולכן חביב למדי. ב – 23 ומשהו, כשעזבתי את השישקו, התדר – והמדרכה שלפניו – היו הומים אנשים כמו תור ללחם ברוסיה הסובייטית. מלא מדי בשבילי, אבל איש איש וטעמו הוא.

מה משותף לשישקו ולתדר? שניהם ממוקמים בחצר האחורית של בית הכנסת הגדול של אלנבי. עוד פאב אחד ואפשר להתחיל לקרוא לזה 'לוקיישן'. השישקו הוא הגלגול הרביעי, לדעתי, של המבנה. קדמו לו הארצ'ר (המקסים!), סברנסקי (מעולם לא התחברתי אליו) ועוד מקום ששכחתי שמו. עם היד על הדופק? כמעט כלום לא השתנה בעיצוב המקום בשנים שעברו מאז הארצ'ר. התמונות על הקירות אחרות ואולי הכיסאות שונים (ואולי לא) – אבל עקרונית זה אותו הדבר.

מעבר לעיצוב, השישקו הוא מקום שונה לחלוטין מהשאר. באופי, זאת אומרת. אולי זה בגלל שבאתי עם לא סוגרת ת'פה – שמכירה את כל עובדי, קבועי ובעלי המקום – אבל הפאב הרגיש לי שמח בצורה יוצאת דופן. בעצם – אולי אלו שלוש השוטים חינם שקיבלנו בשעה וחצי שישבנו שם. נדיבות מדהימה לפי כל קנה מידה. לא רק ישראלי.

ראשית – לקחנו בירה. שמחתי לראות שיש בשישקו גינס (סטאוטים לא פופולריים בברלין). פחות שמחתי על המחיר (23 שקל) ועל תיאור הגדלים (בירה קטנה – רבע ליטר בערך. בירה גדולה – שליש ליטר. טיפ, אבל טיפה, מטעה). שותפתי לקחה את אחת משתי הבירות האחרות (טובורג נראה לי) שעלתה 19 ש"ח לשליש. אין חצי – וזה לא בסדר – אבל אף מקום לא מושלם, וקשה להילחם בתחנות הרוח של שליש ליטר בפאבים ברחבי העיר.

אז קיבלנו את הבירה. ושתי דקות אחרי זה הגיע גם שוט גראפה על חשבון הבית. 15-20 דקות עברו, והברמן נראה משקשק וטועם בקדחנות משהו בכד גדול שבסוף התגלה, כשהגיע השוט חינם, כזוברובקה, תפוחים ועוד משהו ששכחתי. ואז הזמנו עוד בירה – שאחריה הגיע עוד שוט, ונו – התחלתי להבין למה לא סוגרת ת'פה יוצאת משם תמיד מתנדנדת. רמז: זה לא בעיה ברגל שלה.

המוזיקה במקום הייתה אקלקטית למדי בהתחלה, ובהמשך עברה לישנה-מזרחית אוריינטלית. אקלקטית אני לא אוהב. מבחינתי עדיף סטייל מוזיקה שאינו חביב עלי אבל נותן אופי למקום מאשר שענטז חסר טעם. אז כשעברו לנוסטלגיה אוריינטלית לא התלוננתי כלל. אמרו לי (נחשו מי?) שבעבר הסגנון המוזיקלי היה… בולגרי יותר. ואני בעד שיוחזר, וישא"ק.

בסוף עזבתי מוקדם יחסית, היות וחיכתה לי בירה נוספת במקום אחר (אחד מהימים הללו). אבל לקח חשוב למוד-למדתי: אסור לפקפק בטעמה של לא סוגרת ת'פה.

כרטיס ביקור:
שם: שישקו (לא סוגרת ת'פה מדברת על שישקו).
כתובת: הר סיני 2.
טיפ: אוכל. לא דיברתי על אוכל. היות ולא אכלתי שם. אבל טוענים שהוא מ-עו-לה. ומדי שבועיים מוצאים שם ביום שישי מנות עדתיות מוזרות. תשאלו במקום לעדכונים.
ציון: 8.2/10 (הנה ביקורת נוספת של עכברוש העיר).