אסטוניה (2): ניווטים

יערות, יערות ועוד יערות. אלו, יחד עם שדות נרחבים ועיירות מקריות בצד הדרך מרכיבים את הנוף האסטוני. מאד הומוגני. מאד… מתאים לתחרות ניווטים! ואכן – הספורט באסטוניה, כמו בשאר הארצות הבלטיות ובארצות הסקנדינביות השכנות פופולרי ביותר. באירוע הניווט הגדול ביותר במדינה יש, למשל, כאלף אנשים. שזה לא מעט למדינה פצפונת זו בה אירועי ספורט גדולים מושכים כעשרת אלפים אנשים.

[שלט ההכוונה לתחרות]

הסיבות לכך מגוונות. ראשית, היערות המדוברים מתחילת הפוסט. הם מבוכיים כמו שלב בזלדה, מרובים כמו ערסים במתחם בת"א, ואפילו מי שגדל באיזור לא מכיר בדר"כ את כל החלקים והסודות שלהם. שנית – דלילות האוכלוסין במדינה יוצר המון שטחי טבע פראיים שרק מחכים לנווט הממולח שיחפש בהם דרכו. ושלישית, ובטח הכי חשובה: הקירבה לשוודיה. המדינה בה הומצא ספורט זה לקראת סוף המאה ה – 19. אסטוניה מושפעת למדי תרבותית משוודיה, ויחד עם השפעה זאת הגיע יחד גם הניווט.

בכל עיר "גדולה" באסטוניה (המרכאות הכפולות מסמנות שאין באמת ערים גדולות באסטוניה) ישנה אגודת ניווטים. זו של טארטו, בניווט שלה השתתפתי, מפעילה ניווטים כל יום חמישי בין אפריל לאוקטובר. עלות ההשתתפות זעומה (5 שקלים), וכל מה שצריך לדעת זה לאיפה להגיע ומתי. קטע לא קל כי בדר"כ צריך להגיע לאמצע שום מקום אותו מוצאים בעזרת חץ קטן אדום נסתר. אבל מצאנו, הגענו, נאבקנו על חניה, ויצאנו לדרך!

בחרנו במסלול הקצר של שלושה קילומטרים. המפה נראתה טריוויאלית, וחשבתי שנסיים זאת במהרה. טעות. מסתבר ששביל שמסומל במפה הוא לווא דווקא מה שיוגדר במציאות כ"שביל", ובדר"כ קשה לדעת אם כמה עצים לא צפופים מייצגים שביל או שמא הם טעות של הטבע. כבר בתחנה הראשונה הלכנו לאיבוד – למרות ששמרנו על קצב הליכה מצוין של 109 דקות לקילומטר (מדידה של המארגנים). מה שמזכיר לי: מסביבנו כולם רצו והתנשפו בבגדי טייץ צמודים במירוץ למקום הראשון. אנחנו, לעומת זאת, שיטטנו בעצלתיים והרחנו פרחים בדרכנו למקום האחרון והמכובד.

אגב – גם בחורף יש פה ניווטים. שמיועדים בעיקר למקצוענים ולא לחובבנים כמוני. אחד מהם, השנה, התקיים במקרה ביום הקר ביותר בעונה. אחד מהשתתפים דיווח לי שהוא יצא לדרך במינוס 29 מעלות, וארבע השעות שעבר בערבות השלג הן מהזכורות בחייו. נקודה למחשבה לאחד כמוני, שמתלונן על הדרך המושלגת מדירתו לתחנת הרכבת בברלין.